לוח ארז חלק ב רמא

בכל אדם מעט גאוה שידע מעלתו וערכו שהוא בן אל חי ועי"ז ישמור א"ע מכל חטא ואז יחי' חיים מאושרים ונכונים כמ"ש במדרש שאמר בלעם מי יוכל לעמוד באלו שמכירים ביחוסם. ובאופן זה הגאוה היא טובה. אבל אם תעבור את גבול וגדר האמצעי והוא מתגאה ומתייהר הוא לרע לו. והנה האש היא א' מכחות הטבע אשר הוא לטובת בני אדם כי בלא סיוע האש לא נוכל להוציא מאומה אל הפועל אבל אם תעבור את הגדר היא לרעה כי תצא אש ותאכל ותלהט את כל רכושו. ע"כ כל המתגאה ופורץ הגדר והגבול הנכון אשר הי' לטוב לו הגאוה בעת לא פרצה גדרה אז עונשו באש מדה כנגד מדה להורות לו בזה שגם כח הטבע אשר הוא לטובת בנ"א עת יעבור גבולו הוא לרעה. וז"ש במס' שבח כל המחלל שבת נידון באים וראי' מקרא דירמי'. הכוונה ג"כ כנ"ל כי כח הטבע באדם לעבוד ולפעול הוא טוב כי יבדך ה' בכל אשר תעשה והניח את האדם בגן עדן לעבדה ולשמרה חבל חק נתן לנו ה' ולא יעבור והוא ששת ימים תעבוד ויום השביעי תשבות אבל מי שפורץ גדר וגבול העבודה להשתמש בכח העבודה גם חוץ לגבול ומחלל את השבת. אז הש"י שולח משרתיו אש לוהט והוא ג"כ כח הטבע אשר בפרצו הגבול יהי' למשחית. ולהורות נתן עי"ז בלבו שע"י פריצת גדר האמצעי גם הכח הטוב יתהפך לנזק. והנה במדרש איתא שבני אהרן מתו על שלא נשאו נשים כי אמרו אבינו כהן גדול אחי אבינו מלך וכל משפחתינו נשיאים ואין שום אשה הוגנת לנו. ואחרי שזה כעין גאוה וסביביו נשערה מאד ידין אותם הש"י כמתגאה שנידון באש ע"כ ותצא אש וגו'

וידום אהרן במדרש מאי הי"ל לומר ביום השמיני ימול בשר ערלתו והוא פלאי. וי"ל הכוונה כי חטא נו"א הי' לדעתי בהקריבם אש זרה שלא סמכו עצמם על ה' כשראו שידדה אש מן השמים על סקרבנות וכשהקטירו הם איש מחתתו לא האמינו שה' יעשה להם גדולות עוד הפעם להוריד להם אש מן השמים וזהו חטאם שהי' להם לסמוך על צדקתם שה' יעשה להם נס. וה' מתקדש עי"ז כשהעם רואים שיש להם קורבה עם הש"י ועושה רצונם כרצונו וז"ש משה הוא אשר דבר ה' בכרובי אקדש ע"י שהעם רואים שיש לי קרובים אשר אני עושה רצונם עי"ז אקדש וע"פ כל העם אכבד. אבל באמת טעמם הי' שלא סמכו על צדקתם וכמו כן מצינו גבי מילה שנצטוינו מאת ה' והטעם כ' הרמב"ם ז"ל כדי להכרית התאוה מאתנו ואף שטוב הי' שיהי' לנו תאוה ונלחום עמה ויגדל שכרנו עבור זה ובע"כ שאין האדם יכול לסמוך על עצמו. וזה הי' אהרן יכול לומר ולטעון אחרי שנצטוו ישראל על המילה להתיש כח יצה"ר ולא יסמכו על הנס שה' יהי בעוזרם במלחמת מצוה הלזו ע"כ גם בניו לא סמכו על הנס

זאת החי' אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ. פתח בחי' וסיים בבהמה ופרש"י מלמד שהבהמה בכלל חי'. וגם מה שסיים אשר על הארץ נראה כמיותר עיי' בעה"ט. ונ"ל לרמז בזה עפמ"ש דהע"ה תודיעני ארח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח. כי כל שמחה גופנית לא תשמח לבינו רק בעת אשר נתעלס באהבתה ונשגה ונרוה מכוסה אבל אחרי עבור ימי השמחה לא לבד שלא נשמח עוד בימי השמחה שעברו וחלפו כ"ח עוד אחרית שמחה תוגה. כי בזכרנו היום שישבנו ביום אתמול כי יעבור על סיר הבשר ומזרקי יין והיום יחסר לנו המזג לא לבד שאין אנו שמחים כי גם להיפך אנו מתאוננים על מה שערבה לנו לע"ע שמחת העבר אבל מי ששמח בה' ובמצוותיו לא לבד שבשעת חדוה חדוה כ"א גם אחרי שעברו ימי שמחתינו נמלא לבנו גיל בזכרנו את העבר אשר זכינו לשמוח בשמחה של מצוה וליהנות מטובה. ע"כ נעימות בימינך נצח. אם התענגנו בימין ה' רוממה אז השמחה תעמוד לנצח כל הימים כי אנו שמחים גם על העבר. וזה שאנו אומרים