לוח ארז חלק ב רמ

בין הבנות כי עי"ז שאנו בגלות סחופים ודחופים ובכ"י עומדים עלינו לכלותינו והמה כסילון ממאיר לבנ"י עי"ז אנו נדמים לשושנה וכ"כ שמוסיפים להכביד עולם עלינו ולהכאיב את בשרנו אנו מוסיפים מעלה מעלה וז"ש וכאשר יענו אותו כן ירבה שריבויינו והתגדלותנו תלוי בעינויים שסובלים והטעם לזה ויקוצו מפני ב"י שהמה עושים לנו מעשה הקוץ וחדק עי"כ אנו נדמים יותר ויותר לשושנה בין החוחים. והנה כ' לעיל פ' וישלח כי ע"כ ראיתי פניך כראות פני אלקים שהצרות הם שלוחי הש"י שבט עברתו למען נלך בדרך הישר וז"ש ותצא אש מלפי ה' ותאכל את העולה ואת החלבים כאז"ל אין פורענות בא לעולם אלא בשביל וכו' ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים ע"כ האש שיצאה לכלות את המובחרים והשלימים על מזבח אמונתו לא במקרה יצאה האש לאכול גדיש או קמה כ"א מלפני ה' יצתה הוא שלח אש בעצמותינו לרדות אותנו. ואחרי שהצרות האלו היו תמיד לטובתינו ע"כ וירא העם וירונו שמחו וירונו ע"ז שנפלו על פניהם והוכו ביד מאהבם

וירא העם וירונו ויפלו על פניהם י"ל עפמ"ש טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל אדם והחי יתן אל לבו כי יקר בעיני ה' המותה להביאו לידי יראת ה' כאז"ל יזכור לו יום המיתה שבראותו סוף אדם למות וישוב לעפר רמה ותולעה יתעורר לשוב לטוב למען לא ינהים באחריתו. אך אחרי שכבר הורגל האדם לראות המות בכל עת ושעה כבר סר מר המות ואינו מתפעל מזכירתו. רק בבוא ח"ו צר ומצוק בעת שמחה וכנורו נהפך לאבל אז ההיפוך הפתאומי משמחה לתוגה ומיו"ט לאבל ח"ו הוא יעורר את האדם בתכלית ההתעוררות. וז"ש טוב ללכת אל בית אבל אימתי הוא טוב ומועיל להחזירו למוטב. מלכת אל בית משתה אם מקודם עלז ושמח במשתה ופתאום ממהלכו למשתה נהפך הגלגל ח"ו והוכרח ללכת לבית אבל ח"ו. ונתן טעם באשר הוא סוף כל אדם וכבר הורגלו בו אינו פועל זכירתו רק אחר לכת לבית משתה כשהולך לאבל ח"ו אז החי יתן אל לבו. וי"ל רמז באז"ל סימן טוב לאדם שלא נספד כהלכה כי בימי יו"ט ושמחה אסור להספיד המת אבל הצער אז הוא יותר גדול כנ"ל. ע"כ ברצות הש"י שיאוננו ויצטערו ביותר על העדר אדם כשר הוא מסלקו בימי שמחה שיורגש יותר ההיפוך משמחה לתוגה וזהו סימן טוב לאדם שלא נספד בשביל כהלכה שההלכה אומרת שאסור להספיד אז. והנה אם בני אהרן היו מתים בעת שלא שמחו ישראל שמחה גדולה כזו בהקמת המשכן וחינוכו לא היתה מיתתם פועלת התרגשות וצער גדול כ"כ. אבל וירא העם וירונו בשביל שמתחלה הי' רנה ושמחה מנת חלקם ופתאום בא השודד לטרוף את הצדיקים האלה. עי"כ ויפלו על פניהם מגודל החרדה והרגש הצער

ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו וגו'. י"ל מה שנענשו באש ע"פ המדרש פ' צו כל המתגאה נידון באש שנאמר היא העולה על מוקדה, עיי"ש כי איתא במשנה דאבות חביבין ישראל שנקראו בנים למקום חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום. הכוונה כי בודאי חביבות הוא לנו שאנו בני המקום ב"ה. אבל כ"ז רק אם יודעים אנחנו ד"ז ותמיד נוכח עינינו הרעיון הזה שאנו בנים למקום שעי"כ אנו מתנהגים בתום וביושר כאשר יאות לבניו של מקום ב"ה. ל"כ אם אין אנו זוכרים ביקרינו אז אדרבה הוא לגרעון ח"ו מה שאנחנו בניו של מקום ב"ה ע"ד שכתב השל"ה הק' מ"ש בתוכחה וזכרתי את בריתי יעקב וגו' שהוא לרעה ח"ו שהם בני גדולים והשחיתו דרכם וגדול עונם מנשוא. ע"כ רק אז הוא חיבה יתירה מה שנקראנו בנים למקום אם נודעת להם שיודעים אנו בכל עת ועונה שאנו בנים למקום. אבל אם לא נודעת לנו אז אדם ביקר בל יבין נמשל כבהמות נדמה. וע"כ אף שהעניוות היא מעלה גדולה בכ"ז צריך שיהי'