לוח ארז חלק ב רכו

מ"ר שלא יכלו לחלל שבת כי לא הי' מסחר וקנין ולא דרש להם בהלכות שבת רק משום דבר בעתו מה טוב. ע"כ א"ל הקב"ה אתה תוכל לדרוש בשבת ה' שבת אבל דורות הבאים צריכים לדרוש ה' שבת קודם שבת ובשבת צריך לדרוש האסור והמותר השייך לימי החול. וכ"כ הוא בה' פסח אם נמתין עד ימי הפסח לדרוש הלכתו לא יועיל עוד אבל באמת צריך לדרוש מקודם. והנה מה שצריך לידע הדין לזה א"צ תקנה כי פשיטא מי שצריך לידע הדין צריך לשאול וצריכים להשיב לו כהלכתו. רק בפסח עצמו שא"צ עוד לדעת הדינים לזה צריך תקנת מרע"ה משום דבר בעתו. ולזה סיים המדרש משה תקן להם שיהיו דורשים הלכות פסח בפסח דוקא. אבל מה שאנו דורשים היום ה' פסח זה מצווי הקב"ה עשה לך קהלות גדולת בשבת ע"כ נקרא שבת הגדול בשביל הקהלות הגדולות שנאספים לשמוע הדינים וזה נרמז בנושא דרושינו צו את אהרן ואת בניו לאמור כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו ע"כ הם יורו לעם את חוקי האלקים ותורותיו. וביותר צריך לזרז בה' הפסח בשביל שהוא מקום שיש בו חסרון כיס כי בפסח רבו ההוצאת עד למעלה ע"כ צריך זירוז אחר זירוז. ע"כ נדבר מחוקות הפסח

ונחזור לענין הראשון לדברי פרשתינו. כי הרב בעל מעשה ה' חקר למה בפסח המצוה לשאול עד שאמרו אם אין לו בן הוא שואל את עצמו. ונ' לפי שפסח הוא מצוה ראשונה רצה הש"י להרגיל אותנו לעשות שאלות בכל עניינים הנצרכים לדעת חוקי אלקים ותודותיו כמ"ש שואלין ודורשין קודם לפסח. ואותם שאינם עושין שאלות לא מיבעיא אלה שהוא מחמת קלות בודאי מאכלם פיגול הוא לא ירצה אלא גם אותם שאינם עושים שאלה קבל רוחא יתירא דאית בהו וכל אחד בונה במה לעצמו ידוע מה שדרשו רז"ל כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה. ועיקר הסיבה הוא בשביל שאינם בני תורה כמ"ש סימן לגסות הרוח עניות ועי"ז גדול עוונם מנשוא כי אם עשיר מתגאה יש ללמד עליו זכות שרוב עשרו הוא סיבת גאותו וזה נרמז במ"ש במס' פסחים עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת. כי כאשר עשיר חוטא רק שרירות לבו השיאו לחטוא ולא נוכל עדיין לומר עליו כי נכרת מעץ קהל ישראל. כי נפשו לא מגואלה רק התאוות והחמדות הסיתוהו והמה היו בעוכריו. אבל אם עני חוטא זה לא נוכל לתלות בתאוות אלא ודאי נפשו מטומאה ואין עוד תקוה לאחריתו כמ"ש הכרת תכרת הנפש ההיא עוונה בה ר"ל אם העון הוא כבר בנפש אין תקוה עוד כי כבר נכרת משורש התורה ואין תרופה למכתו. וז"ש עיסה שנילושה בישו"ד שהיא מצה עשירה אם היא נתחמצה שהחימוץ הוא רמז על חטאת האדם. חייבין על חימוצה כרת כי עוד לא תכרת הנפש ההיא ועוד יש תקוה להעלות ערוכה למחלתו אבל דל גאה כבר שלט החטא בנפש ואין רפואה למכתו. וכמ"ש אדומו"ר הגאון זצ"ל בכ"ס לפרש ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס. כי פרשתינו מזהירה על הגאוה כדאיתא במדרש היא העולה על מוקדה כל המתגאה נידון באש וביותר צריך לזרז על הגאוה במקום שיש חסרון כיס שהוא עני אם זה מתגאה גדול עונו מנשוא. כמו כן אני אומר אם היו גדולים בתורה מתגאים יש ללמד זכות עליהם אבל כיון שהם עניים בתורה מה להם להתגאות. ועוד יש טעם לשאלה עפמ"ש במדרש והי' כי יאמרו אליכם בניכם בשורה טובה נתבשרו באותה שעה. כי אם הרב דורש לעם כדת מה לעשות אין ידוע עדיין אם יקיימו את דבריו. ואם גם בעת הדרשה ישנם רבים אשר מחשבתם לקיים את דברו אך מחשבה לבדה ללא תועלת כדאיתא במס' ר"ה בתחלה כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ולסוף לך ה' החסד. היינו בתחלה צריך להשתדל בכל תוקף להוציא את הדבר לידי מעשה רק לבסוף אם כבר עשו מה