לוח ארז חלק ב רכד

לעבור על ל"ת ומיראתו את ה' הוא חוטא בכ"ז חוטא הנהו אלא שהחילוק הוא כי העובר בשאט נפש ובזדון על מצות ה' הוא חוטא בגופו כי חומרו העלול לחטוא השיאו לדבר עבירה כמ"ש שאור שבעיסה מעכב. לא כן החוטא בדבר מצוה להיותו חסיד שוטה כדאיתא במסכת סוטה שרואה אשה טובעת בנהר ואינו מצילה שלא יסתכל בה. זה אינו חוטא בגופו כלל כ"א בנפשו כי לא תאוותיו הדיחוהו לדבר עבירה רק יראתו כסילתו. ועל אופן זה לא יחטא כ"א עם הארץ שאינו יודע מה קאמרי רבנן לשקול כל דבר בפלס היכשר לעשותו אם לא. אבל הת"ח לא יכשל באופן זה כי יודע להזהר לעשות חובתו בעת הראוי ולמנוע בעת אחרת. וז"ש ואם נפש תחטא מעם הארץ כלומר הנפש תחטא והוא ג"כ מעם הארץ אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו הוא בעשותה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה דהיינו שהוא בדעתו סובר שעושה מצוה ובאמת הוא בזמן אשר לא תעשינה וטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה.: פרשה צו

וידבר ה' אל משה לאמר צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה. פרש"י אין צו אלא זירוז מיד ולדורות כי הרמב"ם ז"ל נתן טעם לקרבנות בשביל שישראל הורגלו בין האומות להקריב קרבנות ולמען לא יזבחו לשעירים כמוהם ע"כ הרשה הש"י להקריב לו והלביש את מעשה הקרבנות במחלצות קודש אלו דבריו ז"ל. והבאים אחריו חלקו עליו. והנה לסברתו ז"ל בזה"ז שכבר חלפו עברו חוקי הקרבנות מבין העמים ואין עוד לירא שנשחית לזבוח כמוהם לשעירים ולסור מאחרי ה' א"כ לכאורה בטלה מצות קרבנות מכל וכל ולא לבד שלא נוכל להקריב בפועל כ"א גם תפלתנו להחזיר העבודה לציון אין לה מקום ח"ו. אבל אחרי שאנו יודעים שבאמת הקרבנות הם בעצמם מצוה ככל מצות ה' תוכם רצוף אהבה מהש"י אל עמו וסודות צפונות בם ע"כ כהיום הזה אש תוקד בקרבנו ומתפללים להחזיר העטרה ליושנה וכהנים יהיו בעבודתם וי"ל שז"כ הפ' (פ' אחרי) וזרק הכהן וגו' ולא יזבחו עוד את זבחיהם ל שעירים וגו' חוקת עולם תהי' זאת להם לדורותם ר"ל אף שיגיע עת אשר לא יזבחו עוד זבחי הם לשעירים ויעברו גלולים מן הארץ כליל יחלופו לא תאמר שאז לא ינהגו הקרבנות אלא חוקת מולם תהי' זאת להם לדורותם אף לדור חם שלא יהי' עוד עבודה זרה בעולם בכ"ז וזרק הכהן וגו'. והמופת לזה הוא שאם כטעם הנ"ל לא היתה התורה מצוה על הקרבנות רק לכל היותר היתה נותנת רשות שאם א' ירצה להקריב בהיכל ה' ולא להבלי שוא כשאר אומות אבל מדצוותה תוה"ק להדיא בכל כללים ופרטים מצות הקרבנות מוכח שיש בהם טעם כמוס. וכמו שכל המצות ניתנו לצרף את הבריות כמו כן הקרבנות. וז"כ הדרוש צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה מדנצטוו בתורת צווי וחיוב ולא רק רשות ע"כ אין צו הצווי הזה אלא שמוכיח שלא כטעם הנ"ל זהו זירוז מיד ולדורות כלומר אף לדורות שהאומות לא יקריבו עוד לאלילים גם בעת ההיא מצות קרבנות במקומה עומדת. כי באמת לא עצם הקרבן לבד נרצה לפני ה' שבפועל ועסק הקרבנות כבר עשו הכהנים מה שעליהם לעשות. אלא צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה ששפתי כהן תורה יבקשו מפיהו שהוא יאמר להם התורה והמוסר היוצא מהקרבנות ועי"ז אין צו אלא זירוז מיד ולדורות כלומר הצווי הזה לומר להם התורה היוצאת במוסר השכל מהקרבנות זאת התורה עומדת לדורי דורות. ובמדרש זאת תורת העולה הה"ד וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות כימי הבל ונח שלא היתה ע"ז בעולם. כי הרמב"ן הקשה על טעם רמב"ם ז"ל ממה שהקריבו הבל ונח