לוח ארז חלק ב רכ

בצע כסף ולא פנה אל רהבים ושטי כזב. אז דבריו בנחת עם הבריות ואז בודאי דבריו נשמעים באהבה רבה ובשמחה מאחר שאין רצונו להשתרר על האנשים השומעים. וזה הנקרא לומד תורה לשמה מאחר שאינו עושה אותה קרדום לחפור בה ועטרה להתגדל בה. לא כן מי שרוצה להשתמש בכתרה של תורה ולהכתיר זר כבוד ותהלה על ראשו. אז הרם המצנפת והסר העטרה ודבריו בלתי נשמעים כי יטילו האנשים בם דופי ויקוצו בתוכחתו על כי רצה להשתרר עליהם גם השתרר בחכמתו הגדולה ויאמרו לו לך רד מגדולתך. וז"ש במשנה דאבות ר"מ אומר בל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו' נקרא ריע אהוב אוהב את המקום אוהב את הבריו' וכו' ומקרבתו לידי זכות. הכוונה כנ"ל מאחר שהוא מלמד רק לשם כוונת התורה לא ירים ראש כנגדם להיות אדון ושר עליהם כ"א נקרא רק ריע אהוב אוהב את הבריות ולא ישתרר עליהם גם השתרר רק כאיש אל רעהו ידבר ועי"כ דבריו נשמעים ומקרבתו לזכות. והנה המלאך אינו עושה רק לקיים שליחות בוראו ית' כמ"ש ורגליהם רגל ישרה אין להם שום כוונה ופניי' רק להשלים רצון קונם וכמ"ש גבורי כח עושי דברו רק לשמוע בקול דברו. ואם הרב גם הוא מלמד רק על דרך זה לקיים מצות ה' אז דבריו מתקבלים. וז"ש אם הרב דומה למלאך ה' צבאות אז בודאי יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אז יקוצו בתוכחתו ולא יבקשו תורה מפיהו והנה הכסף והזהב והפנינים אינם התכלית המבוקש בעצמו כי מה בצע בכתם אופיר אם לא יוכל ליקח בעדו דברי צרכיו אלא הם אמצעים להגיע על ידם אל התכלית. לא כן הכלי יקר הוא הדבר המבוקש בעצמו כי יכול לשים בו כל צרכיו. וז"ש יש זהב ורב פנינים אבל שפתי דעת חין ערוך למו בהם כי השפתי דעת אינם האמצעי להגיע על ידם לכבוד והון וכדומה רק הם התכלית בעצמו ללמד תועים בינה לנטלם ולנשאם על גפי מרומי השלימות. וז"ש יש זהב ורב פנינים אבל השפתי דעת הם כלי יקר תכלית המבוקש. ולזה משלו במדרש דעה קנית מה חסרת ע"כ הדעה היא תכלית המבוקש. ומפני זה גם מרע"ה לא עלה בעצמו להשתרר עד שקראו הקב"ה כנאמר ויקרא אל משה וזה ביאור המדרש הנ"ל

אדם כי יקריב מכם קרבן לה' אם האדם מקריב מחלבו ודמו אז יותר מן הבהמה מן הבקר נבחר לה' אם תקריבו את קרבנכם מעצמכם. והנה הקרבן היותר גדול לעת כזאת הוא כשאנו מגדלים את בנינו לתוה"ק אף שעי"ז יקופח קצת פרנסתם הזמניית. וז"ש אם עולה קרבנו שקרבן העולה כולה כליל לגבוה הוא חם זכר תמים יקריבנו שיגדל את בניו על ברכי התורה התמימה. והנה הרמב"ם ז"ל כתב הטעם שמילה בשמיני ולא ממתינים עד שיגדל וימול א"ע כשיהי' בר מצוה. כי חש הש"י פן יהי' בנ"א אשר יחוסו על עצמם ולא ירצו לחבול גופם בשפיכת דמם להכנס בברית קודש ע"כ צוה הש"י להקדים המצוה בימי קטנותו בעת אשר אהבת הבן לא מצאה עדן בלב האב קן לה. ובזה פירשתי המדרש הובא בי"א ערך מילה למה כ"ג משמש בח' בגדים כנגד המילה שניתנה לה' ימים וכה"א בריתי היתה אתו החיים והשלום כי לפ"ד הרמב"ם הנ"ל בטעם מילה בח' ראינו כי הש"י זוכר ופוקד חולשת האדם ורוע טבעו וע"ז עיניו ית' פקוחות כי לא ניתנה תורה למלאכי השרת רק לקרוצי חומר. והנה בכ"ג נאמר ועשית בגדי קודש לכבוד ולתפארת ולכאורה יפלא שבמקום הקודש ששם הכל קודש וטהור יפאר הכהן את עצמו בבגדי חמודות אשר המה מהבל יחד. אבל באמת נאמר שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו ע"כ אמרו גדלהו משל אחיו כי חכמת המסכן בזוי' ואין דבריו נשמעים ור"י קרא למאני' מכבדותי' שבהיותו מלובש בבגדי כבוד ותפארת הוא מהודר לקהל ודבריו נשמעים, ומזה ראינו ג"כ שהש"י מחשב חסרוני בנ"א