לוח ארז חלק א כד

ולפי"ז מצער הלידה שהאדם נולד בקושי ובצער ולא כחיות השדה שיולדות בלא צער מפני שאין להם לירא מחטא ועונש מוכח שהאדם יש לו יתרון על חיות השדה ויש לו תכלית נצחי נוסף על העוה"ז. והנה מקושי הפרנסה של האדם מוכח ג"כ שלא על לחם העוה"ז יחי' האדם רק לתכלית נצחי וכנ"ל וז"ש קשים מזונותיו של אדם ע"כ אינו משיגם בנקל כ"א בקושי ובטרחה ויגיעה להורות לו שלא בשביל חיי הבל נוצר וזהו כיולדה שנא' בה בעצב תלדי בנים מטעם האמור. ובזה י"ל דברי המסורה וראיתן על האבנים וראיתם את הארץ וראיתם אותו וזכרתם הכוונה כנ"ל אם תראו על האבנים קישוי וצער היולדת וראיתם את הארץ עמל וטורח הפרנסה שהארץ תתן יבולה עי"ז וראיתם אותו וזכרתם שכ"ז יעורר את האדם לזכור אחריתו וכנ"ל. והנה מקריעת ים סוף מוכח ג"כ שהאדם יש לו השארות נצחי אשר לתכליתו נברא ולא בשביל עוה"ז הנפסד כ"א הי' האדם כשאר הבע"ח חי רק חיי הבל בעוה"ז למה ישועבדו כחות הטבע אל האדם לשנות את חוק טבעם כמו בקריעת י"ס אשר אין לאדם יתרון עליהם ובע"כ לומר שהאדם חיי נצחי יחי' לעד ולעולם ע"כ הים וכל כחות הטבע שהם בלתי נצחיים נתונים נתונים המה לאדם ומשועבדים תחתיו וז"ש קשין מזונותיו של אדם ממה שאנו רואים טורח האדם וקישויו להשיג מזונותיו שאינו מוצאם בנקל מזה יוצא לנו התעוררות כמו מקריעת י"ס כי שניהם יורו לנו באצבע מה תכלית האדם שהוא רק לעולם הנצחי והקים

בסוטה דף י"ד ע"א דרש ר' שמלאי תורה תחלתה ג"ח וסופה ג"ח תחלתה ג"ח דכתיב ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם וסופה ג"ח דכתיב ויקבור אותו בגי נ"ל עפמ"ש כי ימוך אחיך עמך והחזקת בו גר תושב וחי עמך ובמ"ר שם הה"ד אשרי משכיל אל דל כיום רעה ימלטהו ה' כי לא די לגמול טובה לעני בעת מיתתו ר"ל ללוותו לבית עולמו רק עיקר הגמ"ח אם נגמול לו בעודו בחיים חיותו להחזיקו ולהחלימו למען חי חי יזכור טובתו וזהו כי ימוך אחיך לא תמתין עד יום מותו ואז תגמלהו טובה ללוותו ולספוד לו כ"א והחזקת בו וחי עמך בעודו חי למען יוכל להחיות אתך וז"ש המ"ר הנ"ל אשרי משכיל אל דל ביום רעה כזה אשר עוד ימלטהו ה' משא"כ אם ימתין לעת מיתתו שהוא יום רעה ששוב אין ממלטהו ה' וז"ש ר' שמלאי התורת תחלתה ג"ח לא שנתחיל בסוף דהיינו בקבורת מתים כ"א תחלתה ג"ח להלביש ערומים ולהחיותם כפי מסת ידינו ואם כבר עשינו כל מה שביכלתנו להצילו מרדת שחת אז הסוף הוא ג"כ ג"ח דקבורה אבל לא שנתחיל בגמ"ח של סופו וכנ"ל

ואת להט החרב המתהפכת. במדרש הובא בעוללות אפרים זו מילה שנא' עשה לך חרבות צורים י"ל עפמ"ש הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט כי המילה לכאורה גרעון כבודו ית' ח"ו כשאלת ההוא מינא אם אלקיכם שונא הערלה למה לא נברא אדם כשהוא מהול כי איך יוכל קרוץ מחומר לגרוע מהבריאה מעשה ידי יוצר ית'. והתשובה לזה לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות שהקב"ה הורה בזה שהאדם בעצמו הוא יתקן א"ע וכמ"ש מותר האדם מן הבהמה אין כלומר מה שהאדם בהולדו הוא כאין וכלא ורק הוא עצמו מתקן א"ע זה הוא המותר והמעלה שלו ולפ"ז אם האדם באמת מתקן א"ע כשיגדל והי' לאיש אז המילה איננה נחשבת לגרעון כבודו ית' בפעולותיו שהרי אדרבה יצא לו טובה שנתעורר ממנה לתקן א"ע אבל כשח"ו לא ייטיב דרכו כשיגדל ולא פעלה אצלו המילה לטובה נמצא המילה נחשבת לגרעון בפעולתו ית'. וז"ש הצור תמים פעלו רק אז נוכל לומר שפעולת הצור ומעשה ידיו להתפאר הוא תמים ואין בו גרעון אם כל דרכיו ר"ל דרכי האדם משפט מתנהג ביושר כראוי שאז המילה פעלה פעולתה לטוב נמצא לפי זה שהמילה