לוח ארז חלק א כא

וילדותו כמו זקנתו ועריבת שמשו הם אצלו יום הששי להכין על יום שכולו שבת ומנוחה

ובזה פירשתי מאמר מרע"ה למרגלים עלו זה בנגב ועליתם את ההר וראיתם את הארץ כי רוב בנ"א רק לעת זקנה יזכרו כי סופם לעפר אבל כ"ז שהם בימי בחרותם בכחם ותקפם סוברים כי לעולם יחיו. אבל באמת אז"ל אשרי איש ירא את ה' שירא כשהוא איש. וז"ש ויהושע בן נון נער לא ימוש מתוך האהל ע"ד זאת התורה אדם כי ימות באהל שהתוה"ק מעוררת אותנו שכל עוה"ז נדמה רק כאהל ארעי שהיום כאן ולמחר נוטה אהלו במקום אחר כן המה ימי חיינו אין אנו יושבים בדירת קבע רק באהל נטוי על ימים אחדים. והעידה התורה שיהושע ב"נ בעודנו נער בימי תקפו וכחו בבחרותו כבר זכר אחריתו ולא מש מתוך האהל לא מש מידיעה זאת שהוא רק כאהל ארעי בעוה"ז. והנה ימי בחרות נקראים ימי העליי' שעולה במעלה הר היצירה וימי זקנה נקראים ירידה מן ההר. וזהו שרמז עלו זה בנגב כשאתם עוד בחצי ימי חייכם ועליתם את ההר בעת שהוא עדיין ימי עלייתכם ולא ערבה עוד שמשכם אז כבר וראיתם את הארץ על הכוונה הנז' לזכור כי אל עפר ישוב. וי"ל בזה מה דאיתא במס' תמיד שאל אלכסנדרוס מוקדן את זקני הנגב איזהו חכם א"ל הרואה את הנולד כי נאמר נער הייתי גם זקנתי היינו כנ"ל שגם בימי נערותו הוא זוכר עת פרידתו כמו הזקן. וע"ז נא' בפסוק ואברהם זקן בא בימים אף שלא היו לו רק ימים דהיינו בימי בחרותו בכ"ז כבר הי' כמו זקן זוכר אחריתו וע"כ נקראים אנשים כאלה זקני הנגב שעוד בחצי ימיהם בעוד שמש כחם זורח. כבר הם זקנים לזכור אחרית האדם. והם השיבו שפיר לאלכסנדרוס שזהו החכם האמיתי הרואה את הנולד שתמיד זוכר אחרית ימיו את אשר יולד יום. ובמשנה דאבות אמרו איזהו חכם הלומד מכל אדם וי"ל עפמ"ש בפ"ד דאבות מאוד מאוד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה וכבר הרגיש התוי"ט מאי שתקות הלא אין מי שיקוה על המיתה. ונ"ל עפמ"ש במד"ש פ"ג לפרש המשנה לאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה. החילוק בין רמה לתולעה הוא תולעה באה מבפנים מבשר הנסרח ורמה היא מה שבאה מבחוץ וירום על האדם. והנה יש לאדם ליתן דין וחשבון על עבירות של עצמו והם נמשלים לתולעה שבא מגופו אבל יש עוד עון ערבות וכשלו איש בעון אחיו והם באים מבחוץ לגופו. וזה כוונתם קשה רמה למת העבירות שבאים מחוץ לגופו הם הקשים על האדם. והנה כמו שיש מכה הבאה מעפשות ליחה שבגוף ויש מכה הבאה מחוץ ע"י מחט וקוץ. וזהו הדמיון רמה למת כמחט בבשר החי כמו שיקרה לאדם שהוא בריא אולם מעצמו ומגופו ופתאום בא עליו מבחוץ קוץ מחט מכאיב ועושה בו פצע וחבורה כ"כ האדם השלם בעצמו והוא ידע להזהר מכל חטא ועון וכחות נפשו בריאים ושלימים הם אתו רק הוא נלכד בשחיתת אחרים שערב בעדם ואם יענש ע"ז קשה לו מאד כי הוא לא חטא בעצם ורק עונות אחרים ישא ויסבול ודומה ככאב המחט בבשר החי כי גם בשרו חי וקיים ונפשו עליו תאבל על עונות אחרים והנה מצינו טענה ליום הדין שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות מעכב י"ל שאור שבעיסה הוא על עבירות שבאים מגופינו ושעבוד מלכיות על אותן עבירות שלמדנו להרע מאוה"ע שע"י שהיינו משועבדים לאחרים המולכים עלינו ולא היינו יכולים לעמוד מנגד ב"א החוטאים המה החטיאו אותנו והמה משלו בנו. אך כ"ז י"ל במי שהוא עניו ומקבל דברי זולתו אז יש לו התנצלות כזה שגם לחטוא למד מאחרים אבל מי שהוא בעיניו גדל דעה ועומד על דעתו האיך יוכל לומר שלמד מאחרים הלא הוא אדם שעומד תמיד על דעתו וא"כ אין טענתו זו טענה. ויש להמליץ בזה איזהו חכם הלומד מכל אדם כלומר שזהו לחכמה יחשב אחרי שעי"ז לע"ל יוכל להתנצל שגם החטאים למד מאחרים. והנה מה