לוח ארז חלק א קנה

ההוא כבר פסק מעשה הבריאה ומה נודה לו בשביל היום שלא ברא בו מאומה. אבל באמת אחרי שעיקר הדבר נקרא ע"ש תכליתו ורק הדבר אשר כבר נגמר בכי טוב לטובה יחשב ע"כ בששת ימי המעשה שלא הי' נגמר עדיין העולם ומילואו לא יאות עדיין להודות על דבר שלא נגמר עדיין ביפיו וטובו רק ביום הז' אחרי כלות הש"י את מעשה בראשית יש לנו להודות על הדבר אשר נגמר ונעשה וכמו כן י"ל במורא וכיבוד אב ואם כ"ז שהילד בנערותו ולא נגמר עדיין מעשה החינוך והגידול אבות לבנים אז אין מצות כיבוד כ"כ בתקפו ובמילואו אחרי שלא נגמר עדן עד כלותו. לא כן בעת יגדל הילד יגמל ויהי' לאיש וכבר נגמר לגמרי מעשה החינוך אז ביותר ראוי לבנים שיודו ויהללו לאבותיהם על כל הטוב אשר גמלו אותם וז"ש איש אמו ואביו תיראו כמו שראוי לכבד ולירא את אבותיו בעת כבר נהי' לאיש ונגמר מעשה הגידול כמו כן את שבתותי תשמרו בעת אשר כבר המלאכה היתה דים ונגמרה בכי טוב. ובזה יש לפרש מדרש תמוה זכור את יום השבת לקדשו הה"ד ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת דהנה הבת שזינתה כבר גדולה היא וא"כ מה לנו להאשים את האב אם היא מזנה אחר שכבר יצאה מרשותו. אלא שבאמת חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה כי עיקר סימני הגידול והחינוך מהאבות עושה רושם ביותר כשבאו צאצאיהם לשני גדלות כמ"ש ויגדלו הנערים ויהי עשו וגו' ויעקב איש תם א"כ זה דומה לשבת שעיקר פרי מעשה ה' רק ניכר אחרי גמר הבריאה וזהו כוונת המדרש על רואינו כי התוה"ק צותה זכור את יום השבת לקדשו ולא ו' ימי המעשה. זה יוכיח שהכל הולך אחר החיתום ע"כ את אביה היא מחללת וכמו כן מצינו בנסים שנעשו לאבותינו במצרים וביום צאתם ובכ"ז לא צוה הש"י לעשות זכר רק ליום שיצאנו ממצרים ולא צוה ג"כ לזכור את הנסים שנעשו לנו בימי היותנו עוד במצרים רק תמיד נאמר זכור את היום אשר יצאת ממצרים למען תזכור את יום צאתך וגו' והטעם כנ"ל אחרי שכל הנסים לא נעשו אלא לזכך ולצרף ולברר אותנו ובעודנו במצרים לא הגענו עדיין לתכלית זה אדרבה היינו משוקעים בטומאה כמ"ש גוי מקרב גוי ורק הנפלאות אשר ראו בעת צאתם ממצרים הם הבשילו אשכלות פרי ביכורי השכלתם וכיון שרק אז הי' התכלית יש לנו להודות ולזכור את התכלית ולא על הסבות שהביאו לזה וזהו סיום דברי המדרש כשם שבראתי את העולם לו' ימים והי' לכאורה הסברא לשבות בששת ימי המעשה ואעפ"כ אמרתי לשמור את יום השבת כנ"ל בשביל שהוא התכלית כמו כן תהיו זכורים את היום אשר יצאתם ממצרים אחרי שבו הגעתם לתכלית. ומה נחמד לפ"ז סוף דברי המדרש ולמה כי בחוזק יד הוציאך והוא לכאורה אינו מובן. ולהנ"ל ימתקו הדברים כי נתן טעם בזה ואות ומופת שלא הגיעו מקודם לתכליתם כי ע"ז נאמר בחזק יד היינו שלא ברצונם רק בעל כרחם הוציאם כי רצו לישב על סיר הבשר מזה מוכח שעד אז לא הגיעו עדיין לתכליתם: בשלח

ויסב אלקים את העם דרך המדבר וגו'. במ"ר מכאן אמרו חכמים אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב כי הגלות הי' גלות הגוף וגלות הנפש כי ישראל היו משוקעים במ"ט שערי טומאה כמאמר המגיד ואלו לא הוציא הקב"ה וכו' הרי אנו ובנינו וב"ב משועבדים היינו. והמופת לזה שהוצרך הקב"ה להסב את ישראל כי אמר פן ינחם העם וגו' ושבו מצרימה כמו שבאמת אמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים מזה ראינו רוע מדרגתם. ואם היינו שמחים על גאולת הגוף אז לא הי' לו לעני לשמוח כי אכתי עבד הוא אבל כיון שעיקר שמחתנו על גאולת ופדות נפשותנו ע"כ, גם העני צריך להסב על שזכה ליכנס תחת כנפי השכינה. וזהו כוונת המדרש אחרי ראינו ויסב אלקים את העם דרך המדבר שמזה נראה שהיו משוקעים בטומאה