לוח ארז חלק א קכו

כלומר בהיפך משאר האומות אשר יתכבדו בנאציאנאליטעט שלהם והוא היהודי יבוש ויכלם בזה. ומשמי' דזקני הח"ס זצוק"ל שמעתי לפרש קראו בשמותם עלי אדמות על הדור היתום הזה אשר בעודם בחיים חייתם קוראים עצמם בשם זר ונכרי ורק לאחר מיתה כשרוצים להעמיד מצבה ולומר תפלת אל מלא רחמים אז שואלים על שם העברי וז"ש קראו בשמותם רק אז כשהם כבר מושכבים עלי אדמות. והנה יש בני אדם אשר בחייהם מכבדים אותם לא מפני שנאהבים אלא מפני יראתם שלא ירעו וישחיתו באשר הם נוקמים ונוטרים ואחר מיתתם שאין עוד לירא מפניהם אינם מכובדים עוד. ויש ב"א להיפך שבעודם בחיים אין להם כבוד כ"א רק אחרי מות קדושים אמור להם אבל בנ"י חשיבותם בחייהם וגם לאחר מותם. וזהו כוונת נושא המדרש שמנאן בחייהן ומנאן במיתתן להודיע כי נכבדים המה בכל עת ופעם. וזה י"ל בכוונת מדרש תנחומא ריש פרשתנו כ"מ שנאמר אלה פסל את הראשונים ואלה מוסיף על הראשונים אף כאן ואלה שמות מוסיף על הראשונים שבח כי אם אנו לא נבוש להודיע לעין כל כי שם ישראל נקרא עלינו רק אדרבה בשם ישראל נתפאר אף שאויבינו ילעגו לנו בזה אנו מכבדים ומהללים ומפארים את אבותינו מעולם כי מראש צורים ממקור חוצבנו בו נתייחס לשם ולתהלה אבל אם גאותן של ישראל ניטלה מהם והם יחפרו ויבושו להודיע לעין כל שהם ישראל בני אברהם יצחק ויעקב אז הם מבזים את הוריהם וכבוד אבותיהם אשר התאמרו בשם ישראל יכנו לקלון ישימו ע"כ אלה בלא וא"ו החיבור הוא לאות שנפרדה החבילה והקשר ניתק ופוסל את הראשונים אבל ואלה מורה החיבור בין ההוה והעבר הוא מוסיף על הראשונים והוא לשבח ולכבוד אבותיהם הראשונים

ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו הך מלת לאמר אין לו הבנה. ונ"ל כי חרטומי מצרים אמרו שעתיד להולד בן במצרים שתהי' ידו בכל להשחית ולהרס כסא הממלכה ותבער אש המלחמה בקרב הארץ איש באחיו ירדופו וימוגו כל הארץ. ובזה נוח להם למצרים עצמם שביום זה אשר נבאו החרטומים לא יחוס על בנו הנולד לו ביום ההוא וימסרהו לשטף מים שעי"ז יהי' שלום בארץ באין מחריד. והנה אם הי' פרעה מצוה זאת יחשדוהו שלא בעבור טובתם הוא עושה רק למענו יעש למען ישב בטח על כסא אבותיו אבל אם העם יאמרו כן אל ישראל אז ידעו בטח כי רק טובתם הוא דורש בצווי הזה וזהו הכוונה ויצו פרעה לכל עמו שהם יאמרו לישראל כל הבן הילוד היאורה תשליכו מדעתכם

ומשה הי' רועה וגו'. במדרש הה"ד וה' בהיכל קדשו עד שלא חרב המקדש שרתה שכינה במקדש משחרב בהמ"ק נסתלקה שכינה עד לשמים שנא' ה' בשמים כסאך. הכוונה כי מצינו שמשה רבינו ודוד מלכנו מאחר עלות הביאם לרעות את צאן עמם והטעם כמ"ש הרמב"ן ז"ל שע"י הרחיקם מהמית האנשים וגלי העולם בזעמם לא ישטפו עליהם התבודדו בעיוניהם במעשה בראשית בהביטם שמים לרום ככביהם וצבאיהם ולארץ מתחת תוציא יבולה מירק דשא עד עץ נחמד למראה בזה הכירו גדולת בוראם ויוצרם מלפם מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמו לא כן אם בחברת האנשים יחיו בהמון קרית שאי' אם גם השמים מספרים כבוד אל אבל אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם ואז לא היו ראויים לנטל ולנשא עם ישראל על מי מנוחות. וזה כוונת דרושנו ומשה הי' רועה הטעם לזה שהרי כל זמן שהי' בהמ"ק קיים הי' כל א' מישראל מכיר את ה' בבואו אל המקדש כאמרם עשרה נסים נעשו לאבותינו בבהמ"ק ואז לא הוצרכו להתבודד כ"א יוכלו לחיות בחברת האנשים משא"כ כשניטל כבודנו ונפזרנו בין הגוים כשה אובד נסתלקה השכינה מהארץ ולא יתראה זיו זהרה אלא בהביטנו אל השמים ממעל שם יוכר כבוד בוראנו ע"כ קודם שנבנה המקדש גם