לוח ארז חלק א קיז

לברך את ה' כי ברוך ה' המבורך לעולם ועד כנ"ל. ולפי"ז האדם אין לו להכניע את חומרו מכל וכל להפילהו בל יוסיף קום גם לא יעזוב חברת האנשים וישים מדבר הרים משכנו ויאכל את עשב השדה כי אדרבה בזאת יגדל מעלתו אם אש התאוה עודנה עצורה בעצמותיו ובכל זאת בכל פעם במי התורה יכבנה זהו דרך איש ירא ה' לא רק את האלקים יתהלך כ"א גם עם אנשים יוכל לישב בטח כשבת אחים גם יחד יצא ויבוא עם האנשים ידבר עמהם במענה רך ועי"ז ילמוד לכבוש את יצרו וזהו מעלתו הגדולה ובזה י"ל מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד ולא יפרוש לגמרי מחברת בנ"א להמית את חומרו מכל וכל כשמן הטוב על הראש כי השמן רומז על הממשלה שכן מושחים את המלכים והשרים בשמן המשחה שע"י שיש לו עדיין קשר וחיבור עם העוה"ז יש לו מעלת הממשלה על יצרו משא"כ כשישנא את ישוב הבריות ולא יהי' לו תאוה כלל מה יתרון בעבודתו. ובזה י"ל הפסוקים וירץ הנער אל משה ויאמר לו הנה אלדד ומידד מתנבאים במחנה ויאמר לו אדוני משה כלאם פרש"י ז"ל הטל עליהם צרכי צבור והם כלין מאליהם ויאמר משה מי יתן כל עם ה' נביאים הכוונה כי הנער חשב שרק אז יוכל לחול רוח ה' על האדם לפעמו ולהגיע למדרגת הנבואה אם בדד ישב מחוץ למחנה מושבו הרחק מאדם העיר וסורו סורו טמא יקרא לכל מבקשי חברתו ע"כ בא אל משה רבינו ואמר לו אלדד ומידד מתנבאים במחנה בקרב אחיהם הה יושבים ובכ"ז רוצים להיות נביאים והוסיף לאמור לו הטל עליהם צרכי צבור והם כלין מאליהם אם הם יתעסקו בחברת אנושיות וגם מה שהוא צורך כל האנשים להחיות את גופם לא יגרע מהם אז הם כלין מאליהן וא"א להם להגיע להשגת הנבואה והשיב לו מרע"ה לא כן הוא א"צ להתרחק מרעיו ומיודעיו כי אם מי יתן והי' כל עם ה' נביאים גם בהיותם יחד באגודה אחת איש את אחיו ואת רעהו ובכ"ז יוכלו לעלות על במתי המדרגה המעולה. ובזה יובן הילקוט הנ"ל כי המפרשים כתבו מה שהי' מרע"ה ודוד רועי צאן הי' כוונתם כדי להתרחק מהישוב וחשבו כי רק אז יעלו נקי כפים אל הר ה' בהתרחקם מכל המית רגשת העולם ורק בקול דממה דקה אחר המדבר ישמעו קול ה' ע"כ היו רועי צאן אבל אח"ז ראו כי גם ברעותם את צאן קדשים להתחבר עם דורם ולהנהיגם גם אז יראו את כבוד ה' ויעלו מעלה. והנה ראם הוא כינוי אל כח הבהמי הנטוע באדם שהוא חזק ואביר כמ"ש וקרני ראם קרניו ע"כ אמר כשהלך דוד לרעות את הצאן במדבר והתרחק לפרוש לגמרי מחברת בנ"א מצא ראם ישן שהכח החומרי שבו הי' ישן בלי רגש בעצמותיו להתאוות אל החומריות כלל כסבור שהוא הר שבאופן זה הוא ההר לעלות אל ה' וכשניער הכח בקרבו אז ראה שמתחלה לא הי' מהלך רק עומד אחרי שכל תשוקה אפס מקרבו ואח"כ כאשר ננער התאוה בקרבו אחרי התחברו עם האנשים רק אז עלה מעלה מעלה עד לשמים. וי"ל עפ"ז בפ' אחרי והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה' שהשעיר הוא הכח הבהמי לעזאזל הוא היצר הרע לא ימית ויבטל אותו לגמרי רק יעמוד חי ויטהו לטובה ויתן טהור מטמא ויעלהו לפני ה' לצורך עבודתו יתברך. ובזה פירשתי פסוקי פ' שלח והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בנ"י ויאמרו מי יאכילנו בשר ובמדרש שם האספסוף אלו הזקנים שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ומובן ע"פ הנ"ל כי המן הי' לחם אבירים ולא הי' בהם שום יצה"ר כי הוא מאכל רוחני ואינו מעורר כלל תאות גופניות ע"כ הצדיקים שבאותו דור אשר הי' ברצונם שיהי' להם תשוקה חומרית ובכ"ז המה יהיו הגבורים לכבוש את יצרם ע"כ התאוו לא אל אכילת בשר כ"א שיהי' להם תאוה לבשר ובכ"ז בעים רוחם יכבשו את תאוותם וזהו התאוו תאוה לא התאוו רק כדי שיהי' להם תאוה חמדה ותשוקה כדי שיכבשוה אבל בנ"י