לוח ארז החדש תמט

שתשמע לו. והנה מרע"ה כשנפרד והלך מאת ישראל לארץ החיים גם אז אין לו שום אחריות עד עליהם, ואם בעת ההיא מוכיחם זוהי תוכחת מגולה עם אהבה מסותרת כי לא לכבוד ולתועלת עצמו הוא דורש כמובן. וז"ש וילך משה וידבר את הדברים האלה, אין וילך אחרי שבעת הליכתו ופרידתו מאתם דיבר על לבם, זו היא התוכחה האמתית:

עוד י"ל בפי' המדרש הנ"ל עפמ"ד במשנה דברכות ב"ש אומרים בערב כל אדם יטו ובבוקר יעמדו וב"ה אומרים כל אדם קורא כדרכו עומד ויושב ומהלך וכן מקיימת לן. והטעם נראה עפמ"ש לעיל לפרש פ' שאו שערים ראשיכם והנשאי פתחי עולם, שאין אנו רשאים לרומם כ"כ את קדושת בהכ"נ למעלה מעלה לעמוד שם באימה וביראה יתירה בדומיה תהלה ככת החדשה, שא"כ אנו משפילים את כל העולם, אלא כל העולם כולו צריך להיות לנו כבית מקדש כי שויתי ה' לנגדי תמיד אף אם נכון בחוץ מלאכתנו בכ"ז כבוד ה' עלינו חופף, וזהו שאו שערים ראשיכם שלא יכנס כ"כ בקומה כפופה לבית הכנסת וחוץ לביהכ"נ בקומה זקופה לדחוק משם רגלי השכינה ועי"כ ינשאו פתחי כל העולם. וה"נ אם נקבל עלינו עול מלכות שמים רק ע"י הכנות שנעשה מקדם לקום או לישב או להטות אז יהא כראה כאלו רק בעת ההיא שעשינו הכנות עלי' אנו מקבלים עול מלכותו אבל קודם אחר כן פורקים ח"ו עולו, ע"כ יקבל עליו עול מלכות שמים בלי שום הכנה כ"א יקרא כדרכו ולא יפסיק מהרגלו. ובזה מורה שהיא תמיד מקבל עליו עול מלכות שמים, ואין הפרש גדול בין בשעה שהוא קורא את שמע או שיצא לפעלו. וכמו כן בדברי תורה אין צריך הכנות יתירות להגיד לעם את חקי האלקים ואת תורותיו כמו שעושים החדשים במינים ועוגב וסודר וכובע ורק בהמצא כל ארבעה מינים רק אז יפתחו פיהם בקהל המון חוגג, כי התורה אינו צריך להכנות יתירות כי אם בכל מקום אשר אזכיר את שמי וברכתיך בשבתך ובלכתך בכל מקום מוקטר ומוגש לשמו ית' וזהו אות כי דבר ה' אמת ע"כ אין צריך לשום הכנה דרבה. וז"ש וילך משה וידבר את הדברים האלה, לא קבע מקום מיוחד מעוטר בכבוד ותפארת למען דבר דברי ה' אל העם, כ"א גם דרך הלוכו בלכתו בדרך תורה צוה לנו משה, וזהו באמת תוכחה אמיתית כי יורה שמשפטי ה' אמת אינם צריכים להזמנה כ"א לכו חזו מפעלות אלקים גם בלכתכם עלי דרככם בלי שום הכנה תוכלו לחזות בנועם ה':

בן מאה ועשרים שנה אנכי היום בילקוט מלמד שנסתמו ממנו שערי החכמה, נראה כי האדם הגדול לא יוכל ללמד קטני הערך שהמרחק רב ביניהם כי אצלו התחלות החכמה כבר רחוקות ממנו, ואם אעפי"כ רוצה ללמד צריך לירד ממצבו ומדרגתו הרמה ואח"כ את העם יגביה על. והנה זקני ת"ח כל זמן שמזקינים דעתם מתוספת עליהם, ע"כ אמר מרע"ה לא אוכל עוד לצאת ולבוא, לצאת ממדרגתו הרמה ואח"כ לחזור ולבוא אל המקום אשר עמדתי שם בתחלה, מלמד שנסתמו ממנו שערי החכמה הם התחלות הראשונות אשר בהן יבא אל מפתן היכל החכמה פנימה ואותם צריך ללמד למתחילים, אותן השערים כבר רחקו ממנו מאוד:

לא אוכל עוד לצאת ולבוא פירש"י בדבר תורה מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעיינות החכמה. י"ל בהקדם לפרש הפסוק בפ' וירא "יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם ואקחה פת לחם וגי' כי על כן עברתם על עבדכם", ופירש"י יוקח נא ע שליח והקב"ה שילם לבניו ע"י שליח שנאמר וירם משה את ידו ויך את הסלע. וכ' בשפתי חכמים אבל הלחם שלקח הוא בעצמו כנאמר ואקחה פת לחם נתן להם ג"כ בעצמו את המן שנאמר הנני ממטיר לכם, וכ"ת במדרש. ונ"ל כי לכאורה יקשה על מאי דאמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו כי הן אמת שהמצוה בעצמה נכבדת יותר אם האדם בעצמו עוסק בה שמראה בזה גודל חביבות המצוה בעיניו שאינו חס על טרחו עמלו וכבודו עבור כבוד המצוה, מ"מ נוכל לומר שמצד אחר טוב אם יעשה המצוה ע"י שליח כיון דמזכה עי"ז גם את השליח להיות מסייע לדבר מצוה, כמ"ש רש"י ויתן אל הנער כדי לחנכו במצוות, א"כ נהי דהמשלח אינו עושה את המצוה בשלימות כ"כ כאלו עשאה בעצמו מ"מ הלא יצא הפסדו בשכרו שמזכה את השליח, עכ"פ יש פנים לכאן לומר דמצוה בשלוחו עדיף לעשות. והנה ידועים דברי הפלאה ז"ל בפי' אז"ל אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו, דהיינו שהרב אינו רשאי השתדל להשלמת עצמו, כ"א ידמה למלאך שהוא עומד ואינו