לוח ארז החדש תלד

להחמיר ולהיות להם דין בן נח דבמיתה תליא מילתא, כמו שהאריך בזה הפר"ד. והנה מה שחייבו את הגנב למיתה כוונתי לדברי האו"הח שהטעם מפני שבן נח אזהרתו זו מיתתו וכיון שהוזהרו על הגניבה שהיא מז' מצות שפיר חייב הגנב מיתה. ולפ"ז חזרו בני יעקב מדעתם שהיתה בתחלה שאכלו מפרכסת בסוברם שיש להם דין ישראל ועתה אמרו שיש להם דין בן נח וחייב הגנב מיתה, וגם הם עשו שלא כהוגן במה שמכרו את יוסף אחרי שענתה בו צדקת יוסף ששפיר אמר עליהם שהם עושים שלא כדין במה שאכלו מפרכסת, כי הם בעצמם אומרים שיש להם דין בן נח, במה שחייבו מיתה את הגנב משא"כ בישראל דאין כאן אפילו מלקות דניתן להשבון, ע"כ כאשר עשו כן יעשה להם שגם הם יהיו עבדים כמו שמכרו אותו לעבד וע"ז השיב להם גם עתה כדבריכם כמו שאתם מדברים עתה שהגנב יומת שיש לכם דין בן נח א"כ "כן הוא" מלשון כנים נחנו כן בנות צלפחד, כלומר יוסף הוא הצדיק בריבו וכנים היו דבריו אשר הוציא דיבה עליכם שאתם אוכלים אבר מן החי אבל אני אומר לכם אשר ימצא אתו יהיה לי עבד כי יש לכם דין ישראל שאין הגנב חייב מיתה ועי"כ גם אתם תהיו נקיים במה שמכרתם את יוסף כי אחרי שיש לכם דין ישראל א"כ הייתם רשאים לאכול מפרכסת והוא הוציא עליכם דיבה שלא כדין נמצא דהא בהא תליא בשביל שהם אמרו אשר ימצא אתו ומת דדינם כבני נח ע"כ גם הם חייבים על המכירה להיות עבדים, אבל אחרי אשר שהוא אמר שהנמצא בידו יהיה רק עבד כדין ישראל שאם אין לו ונמכר בגנבתו ע"כ הם נקיים מחטא מכירתו. (ובסגנון הנ"ל פירשתי הפ' בפ' וישלח "ובני ישראל באו מן השדה כשמעם ויחר וגו' כי נבלה עשה בישראל וכן לא יעשה". כי הדין בישראל המאנס את הבתולה ולו תהי' לאשה הוא מנתק הלאו ע"י קיום העשה אבל בבן נח אינו כן כי אזהרתן זו היא מיתתן ולא יוכלו לנתק הלאו כמו בגזילה. ועיין רמב"ן. ואולי אם היתה דינה נשאת לשכם הי' נצמח מזה טובה שהיתה מגיירת אומה שלימה אבל התורה גזרה שבב"נ אזהרתן זו מיתתן. וז"ש ויחר להם כי נבלה עשה שעבר על האיסור. אבל "וכן" מלשון כן בנות צלפחד דוברות כלומר דעשה דלו תהיה לאשה לא יעשה):

והנה במחלוקת הנ"ל אי האבות קודם מתן תורה הי' להם דין ב"נ או דין ישראל י"ל מסברא שבמצרים שהיו ישראל עובדי ע"ז או הי' להם דין ב"נ משא"כ קודם שיצאו למצרים והחזיקו במעוז אמונת אבותיהם אז הי' להם דין ישראל. וכבר ידוע דמה שנאמר בישמעאל באשר הוא שם למדו ז"ל שאין הקב"ה דן את האדם אלא לפי מעשיו ההווים. ומבן סורר ומורה דנידון על שם סופו מוכח היפך זה כמ"ש במזרחי. ולפ"ז י"ל דבזה נחלקו יוסף עם אחיו דיוסף דנם לפי העתיד שעתידים להיות עע"א במצרים ואז יהי' דינם כב"נ ע"כ גם עתה דינם כן ואסורים במפרכסת ובבן פקועה כנ"ל, משא"כ האחים סברו דאין דנין אלא באשר הוא שם ולע"ע שמחזיקים באמונתם הרי הם כישראל. ויש להמליץ שז"ש גם עתה כדבריכם כן הוא, כפי מה שהוא עתה שדנין על ההוה ולא על העתיד א"כ כדבריכם כן הוא שאתם נחשבים כישראל ומותרים בפ"כ א"כ כנים דבריכם שדנתם אותי כמוציא דיבה, וז"ש גאלת בזרוע עמך ע"י שגאלת אותם בזרוע נטויה ויד חזקה והיינו כנ"ל שהללו עע"ז והללו. א"כ בעת ההוא היה להם דין ב"נ א"כ יש לדונם על העתיד שגם קודם לכן נידונו בב"נ. עי"כ גאלת בני יעקב ויוסף ששניהם נגאלו מן עול החטא אשר עליהם כי יוסף צדק במשפטו שדן אותם על העתיד ובני יעקב דנו את עצמם באשר הוא שם, אבל אם לא גאלם בזרוע ולא הוצרכו ליד חזקה שלא היו עע"א וא"כ אף אם היו דנין אותם על העתיד לא הי' להם דין ב"נ א"כ לא הי' יוסף צודק בדיבתו:

אשר נתן ה' אלקיך לך ולביתך – מזה ילפינן מלמד שאדם מביא מנכסי אשתו וקורא. ובש"ס דגיטין דף נ"ח פריך הש"ס מזה על ר"ל דס"ל קנין פירות או כקנין גוף דמי. ומשני שאני התם דכתיב ולביתך. והקשו תוס' לפ"ז קושי' עצומה כיון דר"ל גופי' מודה גבי ביכורים דגזה"כ הוא דמביא מנכסי אשתו וקורא, א"כ מאי הקשה התם ר"ל לר"י מברייתא דתניא היה בא בדרך ושמע שמתה אשתו מביא וקורא מתה אין לא מתה לא. ליקשו איהו לנפשי' מהך ברייתא דהא גם הוא מודה דבבכורי אשתו מביא וקורא. ונ"ל עפמ"ד בב"ב דף ע"א במשנה דאף דבמוכר אמרינן בעין רעה מוכר אבל בנותן מתנה לכ"ע בעין יפה נותן. והנה תוס' הקשו אברייתא דולביתך הלא מה"ת אין לבעל פירות בנכסי אשתו. ותירצו דרך נשים שנותנות לבעליהן במתנה.