לוח ארז החדש תכג

והוא בבה"ק ולמלאכתו מר בה לא איצטריך קרא רק איצטרך לזקן ואינה לפי כבודו. ולפ"ז הכי פירושו דברייתא פעמים שאתה מתעלם כגון בזקן ואינה לפי כבודו ולפעמים שאף בהנך גווני גופייהו דרשאי להתעלם אעפ"כ אינו רשאי להתעלם כגון היכא דמוחל על כבודו אף זקן ואינה לפי כבודו אינו רשאי להתעלם. והשתא א"ש דנקטי' בהך ברייתא ונקט בלישנא דפעמים משום דלאו אדעלמא קאי דע"ז באמת ל"ש לישנא דפעמים דהא תמיד אינו רשאי להתעלם ועוד דל"ש תנא בברייתא אלא אזקן ואינה לפי כבודו קאי. כנ"ל ראי' נכונה מלישנא דברייתא לשיטת הרמב"ם. ולפ"ז י"ל דרמב"ם ורא"ש בהא פליגי דרא"ש סובר משמעותא דמתני' עדיפא וממתני' משמע דאינו רשאי למחול ורמב"ם סובר ברייתא דמייתא קרא עדיפא וברייתא משמע דיכול למחול. והנה כבר כתבתי דההכרח לחלק בין גנאי גדול לקטן הוא קו' תוס' דלמ"ל קרא והתעלמת נילף מלאחותו וע"כ דשא"ה דגנאי גדול, ואם אין לנו הכרח זה בודאי אין חילוק. והנה לשיטת הרא"ש אין התחלה לקו' התוס' כלל דאי כתב קרא דלואחותו לחודי' הו"א דרשאי למחול על כבודו והתם במת מצוה שאני דאין הכבוד שלו אלא של מת והאיך ימחול הוא על כבוד אחרינא. ובסברא זו נתכוונתי עם התומים משא"כ בהשבת אבדה דכבוד דידי' הוא הו"א דיכול למחול ואפשר דצריך למחול כסברת התומים הנ"ל קמ"ל קרא דוהתעלמת דמחוייב להתעלם ואינו יכול למחול, וע"כ דלשיטת הרא"ש אין חילוק בין גנאי לגנאי כיון דאין הכרח מכח קושיא הנ"ל משא"כ התוס' דהקשו כן סברי כשיטת הרמב"ם ושפיר קשה כנ"ל והוצרכו לחלק בין גנאי לגנאי. וממילא מיושב קושיית תוס' שבועות שהתחלנו דהו"ל לשנויי שוא"ת שאני. ז"א כמ"ש בתומים דהוי רק גנאי קטן ובגנאי קטן ל"מ שוא"ת ומיושב דקדוקנו דלא מצי להקשות ממתני' ז"א דא"ל כקו' התוס' שוא"ת שאני ואי דהוי רק גנאי קטן מנ"ל לחלק בין גנאי לגנאי כיון דמק' ממתניתן וממתניתן מוכח דאינו יכול למחול כנ"ל וכיון דאינו יכול למחול בלא"ה ל"ק נילוף השבה מלאחותו. לכך מייתי המקשן הברייתא ומברייתא הלא מוכח כשיטת הרמב"ם דיכול למחול הדרא קו' תוס' לדוכתה למ"ל קרא דוהתעלמת וע"כ דיש חילוק בין גנאי לגנאי ולא מצית לתרוצי שוא"ת שאני כקו' תומים דאינו רק גנאי קטן כנ"ל פרפרת נאה:

כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרוחים או בצים והאם רובצת על האפרוחים או על הבצים לא תקח האם על הבנים שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך – כי אז"ל המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה הרי זה מתחייב בנפשו. וקשה הלא כתיב כי אראה שמיך וגו' מה אנוש כי תזכרנו וכתיב מלפנו מבהמות ארץ א"כ החיוב על האדם לחקור בידיעת חכמת הטבע לדבר מן האזוב אשר בקיר עד הארז אשר בלבנון למען מהם יבין ויתבונן מה גדלו מעשיך ה' א"כ האיך מתחייב בנפשו אם יתפלא על נאות אילן ודשא. והתשובה לזה כמ"ש לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות. ה"כ מתחלה טוב לאדם שיעסוק בכל החכמות למען הוציא יקר מזולל שילמד מהם להכיר גדולת הבורא ב"ה אבל אחרי שכבר למד ואכל תוכם מה שרצוף בהם אהבה לה' ולתוה"ק וכבר הוציא טהור מטמא לא יתהלל עוד בידיעת חכמות הזרות החיצוניות כ"א יזרם הלאה ולא יאמר להם אחרי שכבר בא על שכרם. והנה צפור הוא כנוי למחשבות אשר ירימו עוף לשמי מרום. וז"ש כי יקרא קן צפור לפניך רעיונות המפיצים אור על דרכך בקודש תמצאם בכל עץ נחמד להשכיל או על הארץ ויסודותי', הם יושיטו לך או אפרוחים או בצים, הם הרעיונות אשר לא הבשילו עוד אשכלותיהם כל צרכם אבל גם האם הוא החכמה אשר ממנה תוציא תולדות לטובה היא רובצת על הבנים הרעיונים אשר יולדו על ברכי', לזה אמר לך לא תקח האם על הבנים לא תתן באוצרותיך החכמה בעצמה עם רעיונות הטובות אשר נולדו לך ממנה כ"א שלח תשלח את האם אותה תשלח לנפשה מאתך ורק הבנים הטובים תקח לך. וע"פ הדברים האלה פי שנים ברואי לפרש עוד הפעם את המדרש פליאה "אם קיימת מצות מילה ופריעה בדחילו ורחימו לא תקח האם על הבנים ואם לאו שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך' כי אף שאמרנו שזו הדרך ילכו בה לשבוע מצוף דבש שאר החכמות כל חלקה טובה כל דעה זכה וברורה נקח מהם והמותר נחרים תוכן נאכל וקליפתן נזרוק בכ"ז טוב לפני אלקים ימלט מהן ולא תגע בהן יד לנגוע בקצהן כי רוב פעמים מות הנפש בסירם כי יסירו את האדם מאחרי ה'. ובפרט אחרי שכבר נגה עלינו אור החמה שבעתים הוא אור תוה"ק אשר גלתה לנו