לוח ארז החדש תיד

עלתה אל האלקים מפני נוגשיהם, לא חס על נפשו ומאודו עמלו ויגיעו, השליך נפשו מנגד ולא שקנו ולא שלו עד שהוציא משפטם לאורה. ואף שהי' מושבו על גפי מרומים וכסאו מוטל בין גדולים ורמים כתרוהו מנוחה ושלום הי' בחילו ושלוה בארמנותיו, בכ"ז השתתף בצערן של צבור בכל מקומות מושבותיהם. וכל תענוגי ומעדני מלכים לא נעמו לחכו עד אשר שבר מלתעות כפירים ושיני אריות. ויש להמליץ עליו דברי הנביא (ישעי' ס"ג) בכל צרתם לא צר ומלאך פניו הושיעם באהבתו ובחמלתו הוא גאלם והקרי הוא לו צר בוא"ו. כי הוא ישב שקט ושאנן על שמריו וגם בעת שישראל הי' לחרפה ולמשסה מ"מ אותו הוציאו מן הכלל כי הי' נכבד אצל שרים ומלכים וחורי ארץ התארחו בחברתו, ע"כ בכל צרתם לו לא הי' צר כ"א הצר לו מאד לראות בסבלות אחיו ע"כ הוא היה מלאך פניו להושיעם מלאך רחמים עושה שליחותו של מקום ובאהבתו הרבה ובחמלתו הגדולה הוא הושיעם וגאלם מני צר, ולמד לעשות כן ממרע"ה שנאמר בו ג"כ "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" ופירש"י נתן עינו ולבו להיות מיצר עליהם", כי האדם אשר בעיניו יראה ולבו בל עמו אם יגדל ויהי' לאיש אשר מרומים ישכון נפרד מחברת עניים המדוכאים ובקהלם לא תחד כבודו, איש כזה אחרי שנעלמו ממנו הצרות אשר ירדפו כאויב את האומללים, כחרש יאטם אזנו לא יפנה לא להם ולא להמונם כי אחי רש שנאותי. אבל מי שלבו שלם עם ה' וקשור בעבותות אהבה עם אנשי אומתו אף אם יגביה עוף לעלות מעלה מעלה ונכון לבו בטוח שכל הרפתקאות דעדו על עמו אליו לא יגיע, בכ"ז לבו עליו יכאב ונפשו אליו תאבל ע"י הנרדפים ההולכים בלא כח לפני רודף, ויקיים בעצמו "כי ימוך אחיך עמך" אע"פ שהוא מך ונדכה בכ"ז אחיך עצמך ובשרך הוא ומבשרו אל יתעלם להוציאו ממסגר אסיר. וזהו שאנו אומרים על הנספד ויגדל משה אף שזה האיש משה ידענו מה הי' לו רוב גדלו עשנו ותפארתו והמרחק רב בינו ובין הנדכאים, מ"מ ויצא אל אחיו וירא בסבלותם בכל עת שסבלו עול כבד הרגיש בנפשו רגשת קודש כי אך עצמו ובשרו הם ונתן עיניו ולבו עליהם להצילם בכל מאמצי כחו. כי לא לבד למראה עיניו ישפוט הצר והמצוק שראה בעיניו כ"א גם לבו הי' שם כל הימים דבוק עם ישראל קרובו ע"כ אף שלא הגיע עדיו לראות בצרת אחיי בכ"ז לבו הרגיש אהבה וחמלה רבה, ע"כ אף שנאמר בפרשתינו שאם ימצא חלל רק העיר הקרובה אל החלל היא מחוייבת להביא כפרה על החלל, א"א כיון שאמרו חז"ל ת"ח שמת הכל כקרוביו. א"כ באיש הרב והנשא הזה אשר אנו עסוקים בהספדו אחרי שהוא אהב את כל ישראל כאנשים אחים והוא חשב כל ישראל כעצמו ובשרו ע"כ אנשים אחים אנחנו אתו ועלינו לקונן הוי אח ועל כל בית ישראל לבכות את השריפה אשר שרף ה' באפו וחמתו והוסר המצנפת והורם העטרה גלה כבוד מישראל כמ"ש "אשכול הכופר דודי לי' ודרשו חז"ל איש שהכל בו נוטל הקב"ה לכפר עוונותיהן של ישראל" כי איש כזה אשר מסר נפשו זה כמה פעמים על כלל ישראל איש מהיר במלאכתו כמוהו אשר לפני מלכים יתיצב חרף נפשו למות לעבור ארחות ימים במקום סכנה ככחו אז בימי נערותו כן כחו עתה בימי זקנתו לא נס ליחה להרטיב עצמות יבשות בית ישראל בעת צרתם, ולא כהתה עינו עין הטוב והמטיב הוא נשא על לבו הטוב את כל בית ישראל את כולם נשא רוח אהבתו, ע"כ אחרי שהי' איש שהכל בו ר"ל כל אדם מישראל הי' חתום באוצרות לבו הטהור ע"כ הי' דודי לי אוהב וריע לכל איש ואיש קטן וגדול שם הוא. אמרו רז"ל "פעם אחת דרש ר' עקיבא וביקש הצבור להתנמנם פתח ואמר ילדה אשה אחת ס' רבוא בכרס אחד וננערו א"ל זה משה ששקול כס' רבוא מישראל", כי מרע"ה אשר חרף נפשו למות עבור ישראל כמ"ש מחני נא מספרך והתאחד כ"כ עם כלל ישראל עד שנפשו בנפשם קשורה ואם יאבדו הם ח"ו אז ווי אבדה גם נפשו ונבחר לו מות מחיים ע"כ הי' שקול ככל ישראל. וכמו כן הנספד אשר הי' ג"כ איש שהכל בו כנ"ל ונשא על לוח לבו הטהור כל בית ישראל, ע"כ גם הוא הי' שקול ככל ישראל ונטלו הקב"ה לכפר עוון ולהתם פשע בית ישראל, אבל גם אם נניח הדברים כהוייתן איש שהכל בו נוכל לומר בצדק על הנספד שהי' איש שהכל בו, כי יש גדול בתורה ובמעשים טובים ואהוב ונחמד אצל היראים ושלמים אבל הקלים והרקים אשר יראת ה' סר צלם מעליהם ימנעוהו מכבוד כי לעיניהם אין ערך לתוה"ק ויראת ה' טהורה. ויש בני אדם אשר הם גומלי חסדים טובים אוהבי אדם בעלי רחמים וחמלה אבל אין בהם ריח תורה ויראה חטאם בצדקה יפרוקו ועל כל פשעיהם תכסה אהבת הבריות אשר שמה קן בלבם, ואנשים כאלו אף אם ינחלו כבוד