לוח ארז החדש תיב

מעדים זוממין ודלמא הך דאסהידו בי' טריפה אלא דאזלינן בתר רובא. ולפ"ז י"ל דכל זה כל זמן שלא הרגו הנידון אבל אם הרגו הנידון אמרינן אלקים נצב בעדת אל, וכדי לקיים דברי הסנהדרין דלא נימא שהרגו אדם שלא כדין אמרינן דהך גברא הוה מן המיעוט טריפות וגברא קטילא קטלו ושפיר אין אין הזוממין נהרגין, כנ"ל להוסיף על דברי רמב"ן ז"ל. והנה כבר כתבו המפרשים דחי היינו רק חיות בעלמא משא"כ תיבת קיים היינו בקיומו ובתקפו כמו שהחינו וקיימנו. ולפ"ז זה כוונת המשנה כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו "קיים" דוקא כלומר בודאי אף לאחר מיתה מיקרי אחיו כמ"ש הריטב"א אלא דהתורה לא אמרה להרוג את הזוממין אלא א"כ אחיו קיים כלומר בתקפו וחזקו שאינו טריפה וזהו מיקרי אחיו שרוב בני אדם אינם טריפה משא"כ כשכבר נעשה המעשה אמרינן מסתמא אחיו אינו קיים כלומר טריפה, כנ"ל פרפרת נאה. והנה מסתפקנא אי חובל את הטריפה חייב או לא. ולכאורה מדמוכיח הש"ס דחולין דאזלינן בתר רובא מעדים זוממין דהריגה והוצרך להביא וכ"ת דבדקינן לי' והלא הרגו אין נהרגין וטפי הו"ל לאוכוחי מעדים זוממין שחייבין מלקות דהנידון חי בודאי אי אפשר לבדקו וליחוש דלמא טריפה הוא ולא רצו אלא ללקות ולחבול את הטריפה אע"כ דחובל את הטריפה חייב. שוב מצאתי כן בתשובת מהר"י אסאד חיו"ד סי' פ' אלא דבמנחת חינוך פ' משפטים כתב בפשיטות להיפך עיי"ש. ואי נימא דחייב מה מאוד מיושבים דברי הרמב"ם שפסק דבמלקות לוקין העדים זוממין אף שכבר נעשה ולקה הנידון, ותמהו עליו מנא לי' ומאי טעמי. ולהנ"ל הדבר נכון מאוד דבשלמא במיתה אמרינן בשביל שיהיו דברי חכמים קיימין דנהרג הוא טריפה מהמיעוט משא"כ לענין מלקות אף דנימא דהנידון טריפה מ"מ עשו הב"ד שלא כדין שלקו את הטריפה והחובל בטריפה חייב כנ"ל:

כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם כי ד' אלקיך עמך המעלך מארץ מצרים והיה בקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם אל תיראו וגו' כי ה' אלקיכם ההולך עמכם וגו' להושיע אתכם יל"ד דפתח בלשון יחיד כי תצא וסיים בלשון רבים כקרבכם אל המלחמה. ועוד דמתחלה אמר סתמא לא תירא מהם ולבסוף הוצרך הכהן לומר להם שלא ייראו. ורש"י פי' שמע ישראל אף שאין בידכם אלא זכות שאתם אומרים שמע ישראל. ונראה כי נאמר פחדו בציון חטאים ומי שאינו מפחד ושם ה' מבטחו הוא יכול להשען בשם אלקיו כי ה' יהי' בעזרו כמ"ש נכון לבו בטוח בה'. והלל ע"ה כאשר שמע קול צווחה אמר מובטח אני שאינו בתוך ביתי כי הרגיש בלבו בטחון והבוטח בה' חסד יסובבנהו, כי הירא שמים באמת לא יירא משום דבר כ"א רק מפחד עוז לאלקים והדר גאונו ופירשתי הפסוק בפ' ויצא "ויירא יעקב ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים". כי בצדיקים נאמר משמועה רעה לא יירא כי המורא הגדול שצריך לירא מהקב"ה הוא מדחה כל היראות של בשר ודם ורק מפחד ה' ומהדר גאונו יש לצדיק לירא ואף את מקדשי תיראו ששם מקום השכינה וממורא מקדש יש לדון עאכו"כ שיש לירא מהקב"ה בעצמו ויעקב אבינו ידע את זאת כי אין מורא בלבו וסר פחדו רק את האלקים הוא ירא, ע"כ ויירא יעקב אחרי שהרגיש בעצמו מורא מה שלא הי' דרכו מעולם שאל בלבו מה נורא המקום הזה האיך אפשר שאני אירא, ובא כמשיב בע"כ אין זה רק בשביל שזה בית אלקים ונפשי מרגשת בהדר גאונו וא"כ שהנפש תירא כבר מבית הכנסת מקום כבוד ה' מזה אוכל לשער מורא שמים. וכמ"ש וימצא מאה שערים לשון שיעור, ה"נ פירושו וזה שער השמים, מהמורא שיש לי מהמקום הזה אוכל אני לשער ולחשוב עאכו"כ יהי' מורא שמים. ופירשתי הפסוק בפ' וישלח "קטנתי מכל החסדים וגו' הצילני נא וגו' כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני אם על בנים ואתה אמרת היטב איטיב עמך" ופרש"י נתמעטו זכיותי ע"י החסדים, והקשה רמב"ן שא"כ מה סמך על הבטחת היטב איטיב עמך אחר שנתמעטו זכיותיו. ונראה כי פחדו בציון חטאים כתיב, ומי שמתיירא ואינו בוטח בה' זהו לאות שאין צדקתו שלימה, ע"כ אמר יעקב אבינו ע"ה קטונתי שנתמעטו זכיותי ועוד כי ירא אנכי אותו ומחמת יראה זו יש לחוש פן פחד פחדתי ויחתיני ויבא והכני אחרי שאני ירא. אבל אתה אמרת היטב אטיב עמך ופירש"י בזכות עצמי ובזכות אבותי, ונתיישבה קושיית רמב"ן נהי שעל זכות