לוח ארז החדש שצג

שמקיים אחד תחשב לכולם לצדקה. וז"ש כל המצוה אשר אנכי מצוך תוכלו לקיים כולכם באגודה אחת ע"כ אמר תשמרון לעשות בלשון רבים כי ע"י הרבים תוכלו לקיים כל המצוות. וראיי' על הערבות הוא ממה שישראל נחלו את הארץ בזכות אבותיהם לכאורה האיך יפקד זכות אבות על בנים הלא איש בחטאו ובזכותו ית' ומה בצע לבנים בזכות האבות אלא ע"כ שיש כאן ערבות ובפרט האבות ערבים על בניהם כמ"ש פוקד עון אבית על בנים. וז"ש לראיי' שכל המצוה תשמרון לעשות כולם יחדיו משום ערבות שהרי ובאתם וירשתם את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם הרי שאתם נהנים מזכות אבות ובע"כ מטעם ערבות:

ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך. י"ל עפמ"ש (פ' ויצא) על הפסוק אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי שעיקר מעלת התורה הוא שתורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב שהיא מחכימת פתאים אף אותם אשר לא ידעו ע"י שכלם ומחקרם לבוא בסוד ה' והם עם לא בינות להתחקות על שרשי המחקר לבוא על ידו לידיעת ה' בכ"ז התורה תאלפהו ללכת בדרך הישר אף אם לא נגה עליו אור התבונה. ונראה דעל זה רמז נתינת המן להורות כמו שהמן הי' לחם מן השמים לא חרשו לא זרעו ולא קצרו ובכ"ז לחם אבירים אכלו כמו כן התורה באה להם מן השמים אף שלא ידעו לחרוש ולזרוע בשדי תרומות החכמה והמדע בכ"ז מן השמים ירחמו להאיר עליהם אור תורה, וז"ש ויאכילך את המן לרמז אשר לא ידעת שאין אתה צריך לידע מאומה מחכמות וידיעות ובכ"ז בוא תבוא ברנה לישא אלומות התורה:

מדרש פליאה. ויענך וירעיבך ויאכילך את המן מכאן שמדליקין נרות בלילי שבתות, כי כשמדליקין נרות לכבוד שבת לכאורה היו צריכין להדליק ביום שיהא ניכר שמדליקין לכבוד שבת, אלא דשרגא בטיהרא לא מהני, וה"ט שהקב"ה האכיל מן לישראל ומדוע הרעיבם ולא האכילם לחם שמים בעיר מושב אבל באמת שאם הי' להם כל טוב בעיר לא היו יודעים להעריך ערך מן כי שרגא בטיהרא למאי אהניא, וזהו ויענך וירעיבך ורק אח"כ ויאכילך את המן מכאן שמדליקין נרות בלילי שבת ולא ביום. שוב נזכרתי מש"ס דיומא ע"ד ע"ב אינו דומה רואה ואוכל לאינו רואה ואוכל עי"ש ואין כאן פליאה כלל שזה הוא העינוי במן שלא היו רואים:

שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה פרש"י ענני כבוד היו שפים ומגהצים, הכוונה כי תאוות המלבושים הנאים כאשר הוא בזמננו שלובשים כמאדע החדשה, הוא על אשר יסירו מנגד עיניהם את ה' ולא יכירו את כבודו, אבל במדבר אשר בכל יום כשקמו מאהלם מיד ראו כבוד ה' בענן אש אוכלת, אז לא הוצרכו תמיד לשנות את מלבושם וא"כ ענני כבוד הם אשר תקנו וגהצו להם הבגדים, ובזה מדוקדק מה שדייק בכלי יקר דהו"ל למימר לא בלתה עליך מאי מעליך דקאמר, ולהנ"ל ה"פ ע"כ לא בלתה שמלתך מעליך, המ' היא מ' הסיבה, על אשר ידעת מה שעליך הוא כבוד ה' השוכן בענן אשר חופף עליך כל היום וע"י שידעת מה למעלה ממך עי"כ לא התאוית תאוה לבגדים חדשים ולא הוצאת ישן מפני חדש:

וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך – י"ל עפמ"ש במשנה דאבות "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו", הכוונה כי כל אדם יש לו בקרבו רוח המעוררו לעשות טובה ומוכיחו על פניו בעשותו את מצות ה' אשר לא תעשינה ואשם, וזה גם בגדולי החוטאים אם גם בשעת העבירה היא מחשיכה עיניהם מראות גודל רשעתם, בכ"ז אחרי עברם יעוררם רוחם בקרבם להנחם על הרעה אשר עשו, וזה סימן שהנשמה היא חלק אלוקי ממעל על כי תמיד תתעורר באדם כאשר הלך בזדון ושאט לבו, וז"ש המשורר "אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק פתחי לי וגו'", בעת שאני ישן ונרדם באצילות התאוות ובכ"ז לבי בקרבי עוררה לנפשי לאמר עד מתי תישן זהו המופת שקול דודי הוא הקב"ה דופק ואומר פתחי לי וגו', וזהו ג"כ "חלקי ה' אמרה נפשי' המופת שחלקי הוא הנשמה הוא מה' הוא כשנפשי אומרת ומעוררת אותי, וע"כ האדם לא יסיר אזנו משמיע קולו אשר בקרבו כי אם רוצה לידע דבר מה אם יעשה או לא היכשר בעיני ה' ישאל רוחו בקרבו אם יסכים לזה אז נכון לבו בטוח שגם בעיני ה' הוא נכון לעשותו, וז"ש כל שרוח הבריות נוחה הימנו כלומר שרוח של אדם מסכים אז בודאי יוכל לידע שגם רוח המקום נוחה מזה,