לוח ארז החדש לח

הגיע למעלה נשאה כזו שטרם אמר הקב"ה הציוי כבר חזה מבשרו אלוה וזהו ויקרא אל משה שכבר בעת אשר רק קרא ד' אליו ובטרם הוציא דיבורו ית"ש הי' לו כמי שידבר ד' אליו להדי' באר היטב וז"ש אז דברת בחזון לחסידך לא הוצרך לדבר אל חסידיו בפה מלא כ"א עיניהם חזו בפניו של הקב"ה כביכול מה רצונו וכבודו וכן עשו:

ואפשר לפרש בזה דברי בעל הגדה חכם מה הוא אומר מה העדות וכו' אשר צוה ד', נפשו בשאלתו למה צריך לציווי הלא אף במחזה שדי נחזה לעשות מה שנבין שרצונו בו והתשובה לזה שלא כל אדם זוכה לראיי' לטובה כזו והראיי' שהרי השכל הי' נותן שכשם שאנו עושי' פסח זכר ליציאת מצרים כן הי' לנו לעשות לדורות זכר למן לחם מן השמים שהוריד הקב"ה לישראל במדבר שהי' ג"כ נסו פלא גדול ובכ"ז ד' לא ציוה והטעם כמוס ונעלם מעינינו ורק היודע נסתרות לפניו נגלו כל תעלומות ע"כ הוצרך הקב"ה לצוות בפירוש כי אנחנו לא נדע מה נעבוד את ד' כי לפי שכלינו הי' החיוב לעשות זכר למן כמו שעושין זכר לפסח וזהו "ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח" כן כל פקודי ד' והוצרך לצוות עליהם בפירוש שהרי אמרו אין מפטירין אחר "הפסח" והוא בחדש אייר שבו התחיל המן לירד מן השמים לא נצטווינו אפיקו מן שנוציא לדורות זכר למן אף ששכלינו הי' מחייב כן כ"כ כל המצוות יוכל האדם רק לעשות בעת אשר יצוה עליו להדי':

עוד י"ל כי מתחלה לא דבר הקב"ה עם אברהם אבינו אלא לצורך עצמו ולהשלמתו אבל להיות נביא לגוים לדבר בשם ד' אל יושבי מבל את אשר ציוה ד' עדיין לא זכה לזה אבל אחר הדברים האלה הוגבה על להיות שלוחא דרחמנא ושכינה מדברת מתוך גרונו להורות פקודי ד' אל בני אדם וזהו הי' דבר ד' במחזה מאי דאיהו שפיר חזי במחזה שדי לא רק לעצמו יהי' כ"א יפוצו מעיינותיו חוצה, לאמור גם לאחרים מה שראה בעיניו הבהירי' והזכים, והנה מי שמנבא בשם ד' את אשר לא צווהו מתחייב בנפשו ככתוב בתורה ע"כ ירא אברהם אבינו אחרי שהוא הי' הראשון אשר יקרא בשם ד' מה שעד העת ההיא לא נשמע כמוהו אולי ידונוהו ח"ו כנביא שקר ע"כ אמר לו "אל תירא אנכי מגן לך" שלא תהי' נידון כנביא שקר והוסיף לאמר שכרך הרבה מאוד עפמ"ש פ' שמות ויאמר משה מי אנכי כי אלך אל פרעה וכו' ויאמר כי אהיה עמך וכו' עפמ"ש מה שהראה הקב"ה למשה רבינו והסנה בוער באש ואיננו אכל רמז לו שמשה רבינו שהי' ענו מאוד הי' ירא שאם יהיה לראש ונגיד על בני ישראל אולי יזוח עליו דעתו ויאבד מדת ענוותנותו היקרה לו מפז ע"כ הראה לו שהסנה הענו והשפל אף שהוא בוער באש ויגבה לבו בדרכי ד' ויעלה מעלה מעלה בכל זה הסנה איננו אכל מדת העניות לא תאבד ממנו וזהו ששאל משה רבינו מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא מי אהי' אם אזכה להוציא את בני ישראל ולהיות מלכם בראשם האם לא אתגאה ואפסע על ראשי עם קדש? ואחרי שנאמר אני ד' את דכא וכל המתגאה אמר ד' אין אני והוא יכולים לדור השיב לו הקב"ה אל תירא ואל תחת שתאבד מדתך הענוות המשבחת שהרי אהיה עמך ואחרי שאני ד' רק את דכא בע"כ שתשאר קיים בענוותנותך והתעוררות לזה שלא תגבה את עצמך הוא שיהי' לנגד עיניך תמיד כי לא קבל רוח יתירה דאית בך זכות לגדולה כ"א תמיד יהי' לזכרון בין עיניך כי אתה רק שלוחי אשר בי בחרתי וזהו לך האות לזכרון שלא תתגאה כי אתה רק שלוחי ועוד לך לזכרון שלא תתגאה שהרי בהוציאך וכו' תעבדון וכו' על ההר הזה זה סיני שחמד אלקים לשבחו בשביל שהוא הנמוך שבהרים כדחז"ל – והנה אחז"ל מאוד מאוד הוי שפל רוח ועפ"ז י"ל דרך צחות שאברהם אבינו ג"כ נתירא אחרי שנעשה נביא לגוים אולי יאבד מדת ענוותנותו כמ"ש אנכי עפר ואפר ע"כ אמר לו הקב"ה שכרך הרבה מאוד היינו המאוד מאוד הוי שפל רוח כנ"ל:

והאמין בד' ויחשבה לו צדקה, עפמ"ש בלוח ארז עקב לפ' מ"ש לך ד' הצדקה שאם אנו צדיקים במעשינו הוא רק ע"י עזרת מקדש כמ"ש אלמלא הקב"ה עוזרו לא הי' יכול לו זהו לך ד' הצדקה אתה הוא הגורם לצדקתינו וז"ש והאמין בד' ויחשבה לא להעושה עצמו כ"א "לו" להקב"ה חשב אותו כמו לך ד' הצדקה הנ"ל:

או י"ל עמ"ש כל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו ואחרי שהאמין הוא בנין הפעיל הכוונה שהוא הפיח רוח האמונה בקרב לב האנשים