לוח ארז החדש רלז

שם והזרתם את בנ"י מטומאתם ולא ימותו בטומאתם עפמ"ש במד"ש פ"ב דאבות לפרש משז"ל הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאף שיש מקום לומר שצריך ליזהר יותר בחמורות שעונשן קשה מ"מ יש פנים לומר שבקלות צריך ליזהר ביותר עפמ"ש ישב אדם ולא עבר עבירה כאלו עשה מצוה שנא' אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו ולפי"ז י"ל דבחמורות פורש בשביל גודל עונשן ולא בשביל אהבת השם אבל בקלות דאין עונשן מרובה בוודאי הוא פורש רק מאהבת השם ומקבל יותר שכר על הפרישה וז"ש והזרתם את בנ"י מטומאתם ולא מטומאות חמורות שחייבי' עלייהו מיתה כ"א מאותן הטומאות אשר לא ימותו בטומאתן אשר אינם חייבים עליהם מיתה. והנה הטעם שמקבלי שכר על הפרישה מהעבירה כ' במד"ש שאין טעם לדבר וע"כ נקרא בשם מתן שכר וזהו שסיים המשנה הנ"ל שא"א יודע במתן שכרן של מצוות ויוכל להסביר קצת אחרי שהאדם עלול לחטוא ואין רגע בלי פגע שנפגע בו היצה"ר להסיתו ולהדיחו מעל ד' ואם בכ"ז יאזור חיל לעמוד כנגדו ראוי הוא לקבל שכרו כי לפום צערא אגרא והנה לכאורה יפלא האיך יוכל האדם לטמא את משכן ד' אחרי שהקב"ה השפיע קדושתו על המקדש האיך אפשר למעשה בנ"א לדחוק רגלי השכינה ע"י שמביא טומאה לתוכו וכי מעשה בני אדם קרוצי מחומר גדלה פעולתם ממעשה השי"ת אשר אמר לשכון בתוכו אתמהה? אבל סיבת הדבר אם השראת השכינה בתוך בנ"י הי' בדרך הטבע אז בוודאי לא הי' ביכולת טומאת האדם לדחות את קדושת המקום אבל אחרי שעפ"י דרך הטבע לא היו בנ"י ראוי' שתשרה עליהם השכינה כי היצה"ר חופף עליהם כל היום ואין השכינה דרה עם נחש בכפיפה א' אלא שלרוב חיבת הקב"ה את עם קרובו הוא שוכן בתוך טומאתם ע"כ בקל יוכלו לדחות את הקדושה ממקומה אחרי שאין בין בנ"א העלולים לחטוא בכל עת ועונה אין מקומה הטבעי ע"כ אחרי אמרו והזרתם את בנ"י מטומאתם ולא ימותו בכוונה הנ"ל והטעם משום דאדם עלול לחטוא תביא ראיי' לזה שהאדם עלול לחטוא שהרי ראינו בטמאם את משכני אשר בתוכם וזהו אי אפשר רק בשביל שהאדם עלול לחטוא ע"כ יוכל לדחות את קדושת המשכן:

פרשת אחרי וידבר ד' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ד' וימותו נתקשו המפ' שלא נאמר מאי דבר אתו שהרי בפסוק שלאחריו נאמר עוד הפעם ויאמר ד' אל משה דבר אל אהרן אחיך ונ"ל כי במות כל אדם יורגש חסרונו והעדרו לבני משפחתו ולכל הנלוים אליו אשר ארחו עמו לחברה אבל ברבות הימים הכל נשכח כמ"ש שמש צדקה ומרפא בכנפיה כלומר שהעת במרוצתה המציא מזור ותרופה לכל המכאובים ואף מר המות סר ברוב הימים אבל אם אדם גדול בדורו הולך לעולמו אז לא לבד בעת הפרדו מתבל הוא מת. ונרגש חסרונו ביתר עז כ"א בכל עת ובכל שעה אף אם עברו ונגוזו ימים רבים של צער מעת אשר שבק חיים לכל חי אם גם כבר הוא הלך למנוחות להסתופף בצל שדי והתקרב כבר אל ד' אל המקור מקומו טהור בכ"ז אחרי שבכל עידן ועידן הוא חסר ונרגש חסרונו וכחו הרב לעשות חילו תושיה ע"כ גם בעת רחוקה. מהפרדתו מאתנו נוכל לומר עליו שמת עתה ונוחם יסתר על חסרון לא יוכל להמנות רק ע"ז ובא השמש ע"כ אם האיש ההמוני לא מת רק פ"א בעת הובל אלי קבר אבל האדם הגדול והמצוין גם לאחר מיתתו הוא כמת מחדש בכל עת שהיו נצרכי' לו ולחכמתו ויבוקש ולא ימצא ע"כ צדיקים היא מכה אשר לא תוכל להרפא וזהו וידבר ד' אל משה ואמר לו שגם אחרי מות שני בני אהרן שכבר עבר זמן ועידן מעת אשר הלכו לעולמם ולע"ע כבר הם בקרבם אל ד' שאין עוד מחיצת גופם המבדלת בינם לבין אביהם שבשמים כ"א הם כבר קרובי' אל ד' ונהנים מזיו השכינה בכ"ז תדע "וימתו" שמתו עוד הפעם בכל עת שיורגש חסרונם:

עוד י"ל עפמ"ש רמב"ן שלא דבר עמו אלא לאחר מיתת בני אהרן אבל בו ביום לא