לוח ארז החדש רלג

לעם ד' דרכי ד' אז לא היו החוטאים רבים כ"כ אבל בהיות שהכהן עיקר כחו ישתדל בו לקשט א"ע ורק מה שנשאר לו עוד כח ואיל את המותר יקדיש לטובת הכלל עי"ז רבים חללים הפילה הרשעה ומלכות זדון שלטה בארץ וזהו התנצלות לחוטאים שמורם ומדריכם התרשל בעבודתו הקדש וידוע ששמן בו מושחין את המלכים רומז לשלטנות וממשלה וכאן הכוונה ממשלה על יצרו וזהו והנותר בשמן אשר על כף הכהן אם רק מה שנשאר לו משמן משחת קדש רק את זה יתן על ראש המטהר אבל עיקר כחו רק צורך עצמו הוא דורש ועי"כ אין מעצור לרוח הרשעה וזהו התנצלות לחוטא ועי"ז וכפר עליו לפני ד':

שם איש צרוע הוא טמא יטמאנו הכהן בראשו נגעו במסור' שבבעה"ט למען טמא את מקדשי ונ' עפמ"ש ז"ל הרהורי עבירה קשים מעבירה והטעם שאם האדם חוטא בגופו אינו חוטא רק בדבר פחות הערך אבל אם ישים אשם בנפשו ושכלו במחשבות רעות הוא מטמא את המתנה הטובה שניתנה לו מגבהי מרומים לכבוד ולתפארת ע"ד שפי' בבינה לעתים מוצא שפתיך תשמור וכו' נדבה אשר דברת בפיך אחרי שכח הדיבור הוא נדבה מאת הקב"ה ואתה חוטא במה שחננך ע"כ גדול עוונך מנשוא ע"כ אם החוטא בגופו הוא רק חוטא מצד א' החוטא בשכלו ומחשבתו כפלים לתושיה להתיש כחו וז"ש איש צרוע הוא אם רק אישיותו וחמרו לקוי בצרעת העבירה אם רק חומר העכור אחוז בחבלי בוז העוונות נגעי בני אדם אז רק טמא הוא אבל טמא יטמאנו הכהן בכפלים אם בראשו מקום השכל נגעו ונתנה המסורה טעם לזה על אשר טמא את מקדשי וחלל את הקדש להפילו מרום מצבו ארצה:

שם והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהי' פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא כי יש שאומרי' שאף אם חוטאים הם בין דברים שבין אדם למקום מ"מ בזאת ישתבחו בעיר אשר כן עשו במעלותיהם ומדותיהם בין אדם לחבירו צדקה וחסד מחוז חפצם וכ"כ לעיל אקרא דואנשי סדום רעים וחטאים לד' מאד שאחרי שעבירה גוררת עבירה והיום אומר לו עשה כך ע"כ מי שחוטא בין דברים שבינו למקום סופו שיחטא גם בין אדם לחבירו וז"ש והצרוע אשר בו הנגע אם גם רק בפנימיות צץ הרע ומטה הרשע בכ"ז סופו שגם בגדיו שהם מדותיו המוסרי' שבהם יתהלל גם המה יהיו פרומים וקרועים וגם ראשו ומחשבתו תהי' קרוע' ובלואה והוסיפה המסור' וראשו מגיע השמימ' שסופו שגם ראשו ומחשבתו ישחת עד לשות בשמים פיהו ע"כ אם כעת על שפם יעטה עוד יחרוש וישתוק מלדבר על ד' ועל משיחו בכ"ז סופו שטמא טמא יקרא שטומאתו בין אדם למקום יקרא וישרוק גם את הטומאה שבין אדם לחבירו כי עביר' גוררת עביר' וטומאה א' תקרא לשני':

שם או בשר כי יהי' בעורו מכוות אש והיתה מחית המכווה בהרת לבנה י"ל ע"ד צחות כי אש העולה למעלה הוא רמז על מדת הגאו' כמאז"ל כל המתגאה נידון באש שנאמר היא העולה על מוקדה ואז"ל שאמר' הלבנה א"א לב' מלכים להשתמש בכתר א' כי נאחזה במדת הגאווה ורצתה למשול יחידה וא"ל הקב"ה לכי ומעטי' א"ע ע"כ הרואה את הלבנה במיעוטה יכול להרפא ממדת הגאוה כי ממנה יקח מוסר ורמב"ן פי' בהרת הוא מלשון בהיר בשחקים שהוא לשון אור וזוהר וז"ש אם יהי' בעורו מכוות אש הגאוה והוא מדה פחותה אשר בכחה לכלות גוף ונפש והיתה מחית ותרופת למכה זו שישוב וירפא לו שיסתכל בעין חולרת על בהרת לבנה והוא זוהר ואור הירח שנתמעט ע"י מדת הגאוה ואם זאת ישים אל לבו יהי' לו מחיי' ותרופה למכתו:

עוד י"ל כי המפ' ז"ל כתבו כי הצרעת על החנופה מי שבקרבו ישים ארבו ולחוץ מראה סימני טהרה ע"כ מפרסם הקב"ה להודיע לכל שטמא הוא עיי' כלי יקר והנה מי שאין תוכו כברו מלביש א"ע בבגדי נעים לכסות את הקלון אשר בקרבו וע"י הצרעת הבאה עליו