למודי ד' צח

דקידושין דף ל"ד ע"ב ע"ש ובתוס' שם דף נ"ח ע"א ד"ה וב' כתובים וכו' ע"ש ומ"ש דמ"מ הוה ילפי' בעלמא דכל לאו שאב"מ לוקי' עליו אחר המחי' לא דק דהא איכא נמי נשבע וממיר ומש"ר בהדי עדים זוממין ועיין בחי' הריטב"א ז"ל לפ"ק דמכות דף ד' ע"ב באורך בזה ע"ש. ולפי דבריו עדיין קשה דאימא דלאו שאב"מ לוקי' עליו ודצריכי תרוייהו שלא ללמוד בעלמ' דלאו שבכללות לוקי' עליו ומה ראית. ובפשיטות הול"ל דמוכרח לגלות בשניהם דהו"א דלא לקי משום דקי"ל דלאו שאב"מ אין לוקי' עליו דהו"ל נשבע וממיר ומש"ר ועדים זוממין א"נ מקלל ב' כתובים וכו' וכמ"ש בתי' הא'. ומ"מ עדיין קושייתו במקומה דניהוו בן סו"מ ועדים זוממין ב' כתובים. ולפמ"ש לק"מ דזהו שכתבו התוס' לכל הפחות וכו' לומר דנהי דמדין בן סו"מ עצמו לא ילפי' כיון דיכול לבא לידי חיוב מיתה כשחזר וקלקל מ"מ נילף בהדרגה בעלמ' וכו' דהשת' ליכ' ב' כתובים. ומיהו טפי הו"ל לאקשויי דנילף מעדים זוממין דלקי אע"ג דאין יכול לבא לידי מיתה כגון בן גרושה וכולי דבהכי נמי מיירי קרא וי"ל דמהתם נמי איכא למימר דלא אתא קרא אלא למיתה ממש וא"כ אין הקושי' אלא מהדרגו' דאי לא הוו ב' כתובים ומ"ה הקשו מבן סו"מ דקיימי ביה וע' תוס' דר"פ מי שהחשיך בתי' הב' ע"ש

ומה שהקשו התו' בפ"ק דמכות ת"ל דהוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד אף שכבר כתבו בתחלת דבריהם לענין לאו שאב"מ דכיון דגלי קרא דוהצדיקו וכו' ע"ש וכ"כ בחי' הר"ן ז"ל לפ"ק דסנהדרין ע"ש וכן דעת הריטב"א ז"ל בחי' למכות שם ע"ש נ"ל דס"ל לתו' דבשלמא לענין לאו שאב"מ איכא למימר שפיר דכיון דגלי קרא מלקות להדיא אף שאינו במעש' א"כ ה"נ קרא דלא תענה לקי עליה אף שאב"מ משא"כ לענין אזהרת מב"ד שאנו אומרים דהאי קרא לאו לגופי' אתא אלא לאזהר' אתא למיתה כמ"ש רש"י ז"ל א"כ מה יוכיח הוכח והצדיקו ללא תענ' ללקות עליו דהתם לא שייך אזהרת מב"ד למילף מני' ללא תענ' ומש"ה כתבו שכיון שלא ענש מוהצדיקו אא"כ הזהיר וע"כ מלא תענה מעתה לא קרינן ביה ניתן לאזהרת מב"ד ויראה שלזה כוון מהרש"א ז"ל בתוס' שם ועיין במ"ש הרב יבין שמועה בדין זה באורך

וראיתי לו להרב שם שהקש' דמאי ק"ל לתוס' דלמ"ל כדי רשעתו כיון דלא תענה הוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד והביאו ראי' מלאו דמחמר ומאי קושיא הלא רבא הוא דאשמעי' האי כללא בר"פ הלוקין והתם קאמר דלא חשיב חייבי כריתות ניתן לאזהרת כרת משום דחייבי כריתות לא צריכי התרא' שהרי פסח ומילה ענש אע"פ שלא הזהיר ומכיון דלא בעי אזהר' לא בעי התרא' דהא בהא תליא א"כ עדים דלא בעי התרא' לא לבעי אזהר' ומעת' לא חשיב לא תענה ניתן לאזהרת מב"ד כיון דלא בעי אזהר' דומיא דחייבי כריתות אמנם בגמ' דקאמר אזהר' לעדים זוממין מנ"ל ל"ק דמ"מ נחפש אחר האזהר' כמ"ש הרמב"ם בס' המצות עכת"ד. ומה שתי' הרב לגמרא דקאמר אזהר' לעדים זוממין דנחפש אחר האזהר'. לענ"ד לא נהירא דא"כ בחייבי כריתות נמי מנ"ל דאזהר' למלקות אתא דילמא לאזהר' דכרת ונהי דלא צריך מ"מ נחפש אחריה כדי שיתחזק וכו' אלא הדבר ברור דלא כתב הרמב"ם כן אלא בדבר הצריך אזהר' כמו שהעיקר אצלנו לא ענש אא"כ הזהיר אע"ג שאנו יודעים בו האזהר' מכלל הזה מ"מ נחפש וכו' ועש"ב בהקדמתו לפרטי המצות אמנם בעדים זוממין דמן הדין א"צ אזהר' כיון דא"צ התרא' מי יימר שנכתב' האזהר' ללא צורך וא"כ הדרא הקו' לגמ' גופה. ואפשר ליישב דלא אמר רבא אלא שכיון דלא בעי התרא' משום דקמי שמיא גלי' ואין הדבר מסור לב"ד מש"ה לא בעי נמי אזהר' דרחמנא ידע אם הוא מזיד אמנם עדים דהא דלא בעי התרא' הוא משום טעמא דמי איכא מידי דאינהו בעי מיקטל בלא התרא' וכו' כדאי' בפרק אלו נערות ע"ש א"כ לאו הא בהא תליא דמ"מ התור' צריכה להזהירו על מה שכתבה לו בעונשו דלא ענש הכתוב אא"כ הזהיר ולא שייך התם טעמא דמי איכא מידי וכו' ולא קאמר רבא א"צ התראה אלא לאשמעי' טעמא דקמי שמיא גליא. ויש לתמוה על רש"י פ"ק דמכות דף ד' ע"ב ד"ה עדים שכתב טעם רבא שנדחה שם בגמ' ע"ש ופירש"י בפ' היו בודקים דף מ' ע"ב ד"ה שכן הוא הנכון ע"ש. ושו"ר להריטב"א ז"ל שכתב שם וז"ל ופרקיה דלכרת דלגבי רחמנא הוא לא צריך אזהר' שהרי פסח ומילנן וכו' ע"ש ועוד נר' דהתרא' ט"ס הוא וצ"ל אזהר'. וכן ירא' מלשון הריטב"א ז"ל הנז' וכן הוא לשון התו' ז"ל בפ"ק דשבועות דף ו' ע"א וז"ל א"נ כרת לא בעי אזהר' מ"ד אפסח ומילה וכו' ע"ש ועיין בפירש"י ר"פ היו בודקין דף מ' ע"ב ד"ה אלא וכו' ע"ש. ועיין בהרב לח"מ מה שהק' על הרמב"ם ז"ל ותירוצו הוא תמוה בעיני דאם כפי' לאיזה תכלית כתב רבינו בפירוש המשנ' דחייבי כריתות דלאו שניתן לאזהרת כרת אין לוקין והלא לעולם לא תמצא כרת שאין לוקין עליו דגמרי' ג"ש מלעיני לעיניך. אמנם נר' דכונת רבי' אכרת דמיתה וזה הדמיון שהביא רבי' מאשת אביו וקדש וע"א דכולהו מיתה בהדי כרת נינהו ומ"ש כרת לאו דוקא וזהו שלא הזכיר רבי' סגנון כרת גרידא וכן כוונתו בס' המצות. ועוד נ"ל דרבי' ז"ל מפרש דבכרת נמי לא אמר ר"ע דלקי אלא כשהתרו בו למלקות אמנם בהתרו בו לכרת לא לקי דאז הלאו לאזהרת כרת הוא ודקאמר רבא התרו ביה לקטל' ה"ה לכרת אלא משום דמיתה פליגי בה מש"ה נקט הכי וה"ט משום דכי התרו ביה למלקות נמצא דהמלקות מהאזהר' והשתא אצטריכא לגופה ולא לכרת אמנם כי התרו בו לכרת ממילא אין כח ביד האזהר' למלקות דאינו לוק' דאזהר' לענין התראת כרת לא באה לגופה אלא לאזהרת כרת אמנם מדברי הרמב"ם ז"ל רפ"א מה' שגגות יש להכריע שפסק כרבינא ולא כרבא וצ"ע:

ועוד הקשו התוס' ז"ל בפ"ק דמכות אבל מ"מ ק' לעיל דפריך ות"ל מלא תענ' וכו' לישני וכו' משום דלא תענ' ניתן לאזהרת מב"ד וי"ל דעדיפא מני' משני ע"ש ודבריהם צריכין ביאור דהול"ל דהוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד דאפי' דהוה בי' מעש' הו"א דלא לקי מה"ט ומאי עדיפות איכא בהא טפי וי"ל דר"ל דאע"ג דרחמנא קרינהו מעשה לעדים זוממים דכתיב ועשיתם לו וכו' כדאמר בפ"ק דב"ק דף ה' ע"א ע"ש אפ"ה הו"א דלא נילקו מה"ט. ועי"ל דעדיפא משני מצד עצם הדבר. א"נ דאין זה רבותא דאפי' אי הוה ביה מעשה דהא חזינן דאין בו מעשה מש"ה נקט אידך טעמא דאפי' תימא דכה"ג לא מיקרי לאו שבכללות שאין בו מיתה וכן ראיתי למרן הכ"מ ז"ל בפ"י מה' ק"פ דין י"ג שכתב כה"ג להרמב"ם ז"ל וז"ל ואע"ג דקושטא דמלתא הוא דלאו שאב"מ אין לוקין עליו נקט רבי' טעמא דר"י לאשמועי' רבותא דאפי' אי הוה ביה מעשה וכו' ע"ש ויש לדקדק דאפכא נמי הו"ל למנקט רבותא דאפי' לא הוה ניתק הוה מיפטר מאידך טעמא. ומ"ש לדברי התו' לא שייך לדברי מרן ונר' שכונתו כך דמעיקר' הק' דכיון דקי"ל כר' יעקב דאלו לר"י לאו שאב"מ לוקין עליו אמאי נקט רבי' טעמי' דמשמע שפסק כמותו ועיין בלשון מרן ז"ל בפי"ח מה' פסולי המוקדשין דין ד' ע"ש וניחא לי' דנקט ה"ט לאשמעי' רבותא בהאי משא"כ אם הי' אומר טעמא דר' יעקב לא שמעי הרבותא דהו"א דנקט ה"ט לאשמעי' דהלכה כר' יעקב ורבי' ז"ל ניחא לי' לאשמעי' הא ומש"ה נקט ה"ט והשתא ליכא למיטעי כיון דבמקום אחר פסק רבי' דאין לוקין אלאו שאב"מ. וזהו שכתב מרן אח"ז ובפ"א מה' אלו וכו' כתב רבי' טעם לאו שאב"מ ע"ש ועיין להרב מגילת ספר לאוין שנ"ז ע"ש ובלאוין של"ז ע"ש. ונ"ל דרבי' ז"ל נקט טעמא דכ"ע מודו ביה וכה"ג כתב מרן ברפ"א מה' חו"מ ע"ש. ובהכי ניחא מ"ש רבי' ז"ל