למודי ד' צה

דהעשה קאי אלא ימיר דחד לישנא נינהו. דליתא דאפי' דנימא דלחד הוא דמנתק דוקא לענין מלקות אבל לענין דמתפיס בתמור' דהיינו ואם ימיר וכו' והי' קדש ודאי אתרוייהו קאי ואין לחוש על הלשון דמשום דסליק בלשון תמורה נקט ואם ימיר וכו' וק"ל לדברי הכריתות ממ"ש בפ' הממונה דל"ו ע"ב דלר"י הגלילי לקט שכחה ופאה ניתק לעשה נינהו ע"ש והלא לקט ופאה הוו להו תרי לאוי וחד עשה וכו' בתרי ענייני. וירא' דאביי לשיטתי' אזיל דפליג אדרב דימי בהא. א"ק להרמב"ם ז"ל שפסק כרב דימי פי"א דתמורה ובריש הל' מתנות עניים פ' דלקט שכחה הוו ניתק לעשה ע"ש ותו דבפ' הלוקין דט"ז ע"ב חשיב פאה ניתק לעשה ע"ש וכן ק' מפרט ועוללות דהוו תרי לאוי וחד עשה. ואפשר דבתרי ענייני כי הכא לא קאמרינן דהוו ב' מיני איסורי ודוחק. ונ"ל דס"ל להכריתות כמ"ש התו' פ' אותו ואת בנו בתי' בתרא ע"ש וברור. ועיין ביבין שמועה כלל קצ"ד ע"ש. ודע שדעת הכריתות דאפי' תרי לאוי בחד עניינא לא מנתיק חד מנייהו ואדרב' נרא' מדבריו דכ"ש הוא מתרי ענייני כמבו' למעיין בלשונו וזהו נמי שכתב בס"ד ושום עשה אינו דוח' תרי לאוי לישנא יתירה אשמעי' דבכל גוונא קאמר ופשוט:

ומכלל דברי הכריתות שזכרנו יתיישב מה שהק' מהרש"א ז"ל לדברי התוס' דריש פרקא קמא דתמור' בחי' לרפ"ק דחולין ע"ש שהניח בצ"ע והשתא ס"ל דהא דקאמר בגמ' דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי היינו דהשתא לא מנתק חד מנייהו דאין ברירה אהי מנייהו קאי העשה. ונ"ל להביא ראיה לדברי הכריתות מדאמרי' התם בגמ' דף ה' ע"ב ולאביי אי לאו דאמר רחמנא והי' הוא ותמורתו יהי' קדש הו"א וכו' ע"ש ומאי ק"ל לאביי כלל הא ודאי עכצ"ל והיה הוא ותמורתו וכו' כי היכי דליהוי מנתק ללאו דלא לילקי פ' ודוחק לומר דפריך לאביי לפי מאי דס"ד מעיקרא אביי דפריך מממיר א"נ דעדיפא משני א"נ דפריך ללישנא שהביא רש"י דעשה שאינו שוה בכל ע"ש אמנם לדברי הכריתות א"ש. עוד נ"ל להביא ראיה שדעת התו' כן ממ"ש בפ' הלוקין דט"ו ע"א ד"ה תנינא וכו' וז"ל וא"ת דילמא שאני התם דאיכא תרי לאוי וכו' ע"ש ונרא' מדבריהם דלא ק"ל אלא דמנ"ל למילף בעלמא מטמא דילמא שאני התם וכו' ואי כסברת מהרש"א ז"ל טפי הו"ל להק' אטמא גופי' דמנ"ל לר"י דטעמא דידיה משום קדמו עשה דהשתא נמי לקי פ' מכח תרי לאוי ודילמא לא לקי אלא חדא והיינו טעמא דהו"ל תרי לאוי וחד עשה וכו' וחדא הוא דלקי ואין הדין דין אמת דלקי פ' מכח תרי לאוי אלא ע"כ דאפי' לה"ט נמי לא מינתק שום חד מינייהו ומש"ה ק"ל לתוס' דמ"מ מנ"ל דנ"מ לדעלמא דקדמו עשה לוקה אבל מיהו לענין טמא הדין אמת הוא ולק"מ. שבתי וראה דאין זה ראי' והוא דחד מרבנן הק' אלי דלפי מ"ש התו' בפ' אלו נערות דף ל"ב ע"ב דהיכא דלא סמיך העשה ללאו לקי ע"ש א"כ מאי מוכח מבא למקדש שאני התם דרחוק העשה. והשבתי לו דס"ל לתו' שם כמ"ש בתמורה ד"ה והרי ממיר דגזלה אע"ג דרחוק ניתק הוא משום דא"א לקיים העשה אלא אחר הלאו ע"ש וה"נ התם א"ש דלאו דולא יטמאו הוה ניתק דסמוך הוא ולאו דואל המקדש ניתק נמי הוא דהא לשון לא תבא משמע שנכנס דבשלמא לא יטמאו שפיר מיירי בטומא' שאירעה [בפנים] כמ"ש לעיל בשם הריטב"א ז"ל וברור. והשתא ע"כ ר"י לא קאמר דלקי אלא חדא והשתא יש להביא ראי' להפך מדבריהם דס"ל כדעת מהרש"א ז"ל דאל"כ תק' להו מנ"ל דלקי אלא חדא דילמא פ' וע' בלח"מ בפ"א מהל' תמור'. ותמהני מהרב הנז' שכתב שם כלל קצ"ג לדקדק מדברי רש"י כדעת מהרש"א ז"ל וחולק עם התוס' ז"ל וכן הכריתות סובר כדברי רש"י ז"ל שכתב וסופג את המ' ויש לדחות עכ"ל. דאיך עלה בדעתו שדעת הכריתות כן שהרי כתב להדיא דלא מנתק חד מנייהו ודנקט מ' דלא נחית למנין וכלישנא דמתני' וכ"ש לפי מה שפי' הוא ז"ל בדעת הכריתות וזה פשוט

ודע דלפי מאי דכתיבנא ניחא מאי דהוה ק"ל מסוגיא זו לדעת רבי' ז"ל בשרשי המצות שורש המ' שכתב שם שאם באו מניעות רבות בדבר אחר אינה בחשבון אלא אחת ופי' הטעם לזה מפני שאינו לוקה אלא אחת לפי שלא ילקה ב' מלקיות על שם אחד עש"ב. ולפ"ז מאי משני דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי וכן כתב רבי' ז"ל הטעם בפ"א מה' תמורה ע"ש והא מכיון דבלא"ה ליכא אלא חד מלקות אע"ג דהוו תרי לאוי א"כ העשה מנתק להו דהניתוק אינו אלא לענין המלקות. ולפי האמור לק"מ דלהאי לישנא נמי שפיר אתיא הך ברייתא דתניא התם ד"ט לא יחליפנו בשל אחרים ולא ימיר בשל עצמו ודלא כמהרש"א והרב הנז' שכתבו דלהאי שינוייא דלא אתי חד עשה וכו' מתני' פליג אברייתא שהביאו בדף ט' ע"ש ומ"מ יש ליישב דכיון דהתרי לאוי בחזקתייהו קיימי ואין ברירה לומר שמזה לוק' ומזה אינו לוק' אלא דמטעם שיש ב' לאוין לא לקי תרתי א"כ שפיר קרי ביה דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי. אך אמנם אכתי ק' דמה תי' בתי' קמא דאה"נ דלקי פ' לפי מה שתירצו עוד והם דברי הגמ' והביאוה בריש חולין ע"ש וכן תמה הלח"מ ז"ל על דבריהם ע"ש. ועוד יש לתמוה בגמ' גופא הך קושיא עצמה שהק' מהרש"א ז"ל דלפי מאי דקאמר דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי מאי פריך התם בדף ט' לכתוב רחמנא לא יחליפנו ולא בעי לא ימיר והא אי לא כתיב אלא חד לאו הו"א דליכא מלקות כלל דהכתוב נתקו לעשה מ"ה כתב תרי לאוי למימר דאיכא מלקות ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי וכן הק' הרב הנז' ויישב לפי דרכו. ולזה י"ל דפריך הגמ' ליישב הברייתא אפי' לאידך לישנא שהביא רש"י בגמ' דמשני שאני ממיר דלאו השוה בכל וכו' והביא' הר"מ במז"ל ע"ש. ואפשר לומר דהכי פריך בגמ' לכתוב לא יחליפנו תרי זמני ולא לכתוב לישנא דימיר והכי דייק דקאמר בלשון חיוב לכתוב הכי וכו' אלא שמדברי התו' אין נר' כן. הן אמת דאזלי התו' לשיטתייהו דר"פ איזהו נשך ד"ה למה וכו' ע"ש וכיון דכן ק'. ולזה נ"ל עם מה שיש לתמוה עוד בדבריהם דאיך כתבו דצריכי תרי לאוי חד בשלו וחד בשל חבירו דבגמ' התם אהך ברייתא פריך לכתוב לא יחליפנו ולא בעי לא ימיר ומשני אי הכי הו"א תצא זו ותכנס זו דתילקי אבל ממיר דתרוייהו קמקדיש להו אימא לא קמ"ל ע"ש ולפ"ז ברייתא לרווחא דמלתא נקט ומשום דלא יחליפנו משמע בשל אחרים כפירש"י ולזה עצמו כיון רש"י ז"ל. ובלא"ה י"ל שכונתו דהו"ל להקדים של עצמו הרי דלשלו ושל חבירו לעולם נ"ל מלא יחליפנו גרידא אלא דלא ימיר אצט' למקדיש תרווייהו למלקות. וע"כ נר' ודאי דה"נ קאמרי התו' אלא דנקטי לישנא דברייתא וכוונתם אמאי דקאמר עלה דמ"מ צריכי תרוייהו והיינו לכדמסיק דחד לתצא זו ותכנס זו ואידך למקדיש תרוייהו וליכא תרי מלקיות בחד גוונא והשתא א"ש דתירוצא קמא כתבוהו לפי לישנא קמא דרב דימי דלדידי' לא פריך בגמ' מידי ולא בעי ולא ימיר וכדכתיבנא דצריכי תרי לאוין למלקות ובריית' לרווחא דמלתא וכאמור והתי' הב' הוא ללישנא אחרינא דרב דימי ולפי סוגית התלמוד דמצריך קראי לשלו ושל חבירו דהיינו הא דתצא זו ותכנס זו ודמקדיש תרוייהו ולישנא דברייתא נקטו דמצריך להכי כדאמר

ואפשר עוד לומר דקושית התו' היא לר"א דפליג אדריב"ח וס"ל דלוק' במקדיש תרומה לבכורים דבדיבוריה אתעביד מעשה כמו ממיר ולא חשיב ממיר ניתק לעשה כיון דאינו מקיים העשה בידים ע"ש בתו' ד"ה וכל לאו וכו' והשתא א"ש נמי קושית מהרש"א ז"ל והוא דלא משני הכי בגמ' אלא לריב"ח אבל לר"א לית לי' ה"ט דבלא"ה לקי וגמ' דדף ט' לא קאי כריב"ח והשתא ק"ל לתו' שפיר לילקי פ' ותרצו דאה"נ ועוד כתבו דסבר בהך דתניא לקמן לא יחליפנו בשל אחרים וכו' ובתו' דחולין כתבו לאלתר כתי' בתרא וזהו שבאו הסו'