למודי ד' צא

חזקיה מצינו דבר פסול וחייבין עליו המחמץ את הפסולה וכו' ע"ש דמשמע דאי לאו דגלי קרא דזבחי הו"א אע"ג דלקי נפסל משום דעבר אהורמנ' דמלכא. ומהא דגרסינן בר"פ כל המנחות ואימא לאוקמי גברא בלאו איפסולי לא ניפסל ומשני אמר קרא מצה תהיה הכתוב קבעו חובה ע"ש דמשמע דאי לאו האי קרא הו"א דמכיון דלקי לא מיפסל ע"ש שהניח בצ"ע ולי נראה דבלא"ה סוגי' דר"פ כל המנחות דפריך התם אימא לא תאפה חמץ לאוקומי גברא בלאו וכו' ע"כ לאביי הוא דפריך דאכתי תקשה לדידיה דס"ל דאי עביד מהני והשתא הא דמייתי התם ממצה תהיה הכתוב קבעו חובה הוא לאביי אבל לרבא ע"כ דמוקי לה לדרשא אחרינ' שהרי ע"כ נמי לאביי קרא דזבחי מוקי ליה לשום דרשא דלרב' הוא דמבעי ליה למימר דמהני כמ"ש התוס' ז"ל שזכרנו וא"כ הירושלמי אליבא דרבא קאמר וסוגי' דמנחות פריך אליבא דאביי וכן צ"ל אהך סוגיא דפרק האומר הנז' דהא דקאמר באחות אשה הא לכתחילה הא דיעבד ע"ש לאביי הוא ולא לרבא עוד נ"ל לומר דכיון דרחמנ' בעי להכשיר בפסח ובמנחות לפסול מ"ה אצטריך לגלוי' בתרוייהו דחדא מלתא הוו דלענין חמץ קפיד קרא וס"ד דלילפו מהדדי ואי לאו קרא דזבחי הו"א דפסול משום דגלי קרא דתהי' גבי מנחה וה"נ במנחה קאמר דאי לאו תהיה הו"א דבתר דגלי קרא דזבחי ה"נ במנחה דכשר. וכן משמע מהירושלמי דאי כמ"ש הוא ז"ל דהו"א דפסול משום דעבר אהורמנא דמלכ' מהו זה שאמרו שם אלולי דתני חזקיה מצינו דבר פסול וחייבין עליו המחמץ את הפסולה וכו' דמה לו ולמחמץ את הפסולה אלא ודאי דמניה הוא דקא מייתי דגלי קרא דתהיה לפסול ולא משום דעבר אהורמנ' דמלכא ועיין תוספות דפ"ק דקידושין דף י"ג ע"ב ד"ה אלא וכו' ע"ש. אמנם ק' עדיין מהך סוגי' התם דף נ"ט ע"ב גבי שמן ולבונה והביאה הרב ז"ל שם ע"ש דהתינח לרבא אלא לאביי דאמר מהני למ"ל כי חטא' היא ואם בנתן שמן מנ"ל דפסלה וכדתנן התם במתני' והא לק"מ דאצטריך חטאת היא לדיוק' לשמן דפסלה ועיין בס' שע"ה ריש הל' ק"פ מ"ש בזה דלית' ומבואר מכל מ"ש וראיתי מי שכתב דל"ק רבא לא מהני אלא במזיד אבל בשוגג מודה דמהני דלא קעבר אמימרא דרחמנ' ולית' דא"ה מאי פריך בפ"ק דתמורה לרבא לל"א למ"ל כל ימיו דאצטריך אפי' גירשה במזיד וה"נ בכל הסוגי' דפריך לרבא למ"ל ריבוי' משם מוכח דליתא להאי סברא וזה ברור ועיין תוס' דס"פ המקבל דף קט"ו ע"א במתניתין שם ע"ש

ודע דבמ"ש התוס' בתמיד נשחט דהא לא שנה עליו הכתוב לעכב הקשה מהרש"א ז"ל דהא נמי שנה עליו הכ' לעכב דכתיב לא תשחט ולא תזבח ע"ש מה שתירץ ולכאורה תירוצו תמוה וכמו שעמד עליו הרב קרבן העדה שם והרב שע"ה שם ע"ש ועיין תוס' דאיזהו מקומן דף נ"ב ע"ב ד"ה יכול וכו' ע"ש ויש לישב דבריו דלא קאמר בפ' כ"ש דניחא לן לאוקמי לתרי לאוי באא"ע ולא לעבור עליו בב' לאוין אלא משום דהשתא דמוקמינן ליה באא"ע ליכא השתא תרי לאוי אבל התם דאפי' כי מוקמינן ליה לעכב אכתי לאוי בגופיה דלהיכ' אזלי דלשון לאו ודאי לא מיעקר ומ"ה לא מוקמינן ליה לעכב דללאוי יתירי קאתו ומה שהקשה עוד בס' קרבן העדה מדלא קתני מתני' עובר בב' לאוין ואף הרמב"ם לא כתב דסופג פ' ע"ש. ליתא דמתני' לא נחית לענין מלקיות עיין תוספות דריש תמורה ומהרמב"ם ג"כ ליתא דכבר כתב הוא ז"ל בשרשיו בס' המצות דאין לוקין ב' מלקיות על ענין א' ולי נראה ליישב לעיקר קושי' דלא אמרינן לעכב אלא היכא דכתיבי תרוייהו במקום א' אבל כשתא הכא דקרא דלא תזבח במשנה תורה כתיב משנה תורה הוא דקא מהדר ודוגמ' לזה אמרו כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה ואיכא קראי נמי התם בהך פ' שלא נאמרו ונתחדשו במשנה תורה עיין בהשגות הרמב"ן ז"ל לספר המצות שורש ס' דף מ"ב ע"א ועיין בלח"מ פ"ג מהל' מלו"ל דין ה' ע"ש ונהי דר"ש מוקי לקרא דלא תזבח לדרשא אחרת כדאית' התם דף ס"ד ע"ש מ"מ רבנן לא ס"ל הכי וזה עצמו הכרח התוס' דמדר"ש נשמע לרבנן כיון דלר"ש לא שנה עליו לעכב ה"ה לרבנן דאין זה סברא לומר דבהכי נמי פליגי דלא לישתמיט בגמ' מלפ' כך ועיין בס' בתי כהונה ח"א בלשונות הרמב"ם ז"ל דף ע"ו ע"א שכתב דשמא אצטריך לשום דרשא וע"ש מה שחילק וכתב דבקדשים אפי' רבא מודה דמהני ע"ש וכ"כ הרב הנז' ליישב קושית הפר"ח ז"ל ע"ש. וליתא ולא ידעתי איך אישתמיט מינייהו סוגי' דתמור' דפריך התה אדאביי ורבא ממימר וחרמים ובכור ועש"ב וקושית הפר"ח ז"ל אפ' ליישב דהתוס' סמכו עצמם אמ"ש בפ' קמא דתמורה דלרבא כשר משום דהכתוב קראו זבח ובאו התו' כאן לומר דלאביי לא צריך קרא דזבחי כל כמה דלא שנה עליו הכ' לעכב וליכא למימר דהנהו תרי קראי לשנה עליו לעכב אתא דמדר"ש ליתא לה"ט ה"נ לרבנן נמצא דזה מוכרח ולכ"ע כשר וכדאיתא בתוספתא דהשת' איכא למימר לרבא נמי דפסול משום דשנה ולאפוקי משמעות זבח ומוקי לה השתא למלתא אחריתי אלא דלכ"ע כשר ועיין בספר קרבן העדה שכ' על ריב"א שתקפ' עליו משנתו בלי ס' ולא זכר דברי הירושלמי ע"ש. וחס ליה למרן ריב"א ז"ל מלומר עליו דברים כאלו ועוד נראה דהתוס' באו לומר דהלכת' כאביי ומ"ה כתבו דכשר דהא לא שנה עליו וכו' ולזה הביאו ראיה מהתוס' דקתני סתמא כשר ולא מיית' שום קרא משמע כאביי ועיין בס' חזון נחום ז"ל בפ"ק דתמור' לענין הפסק בזה שהאריך ע"ש

ודע דהתוס' בריש התכלת ד"ה ואם הקשו דנימ' דמעכב דלא בעינן שנה עליו הכתוב לעכב אלא בקדשים וכו' ע"ש. וק"ל ומי זוטר ר"י ור"ע ור"ש ור"א דכולהו ס"ל דלא בעינן קרא כדכתיב כדאית' בפ' נגמר הדין דף מ"ה ע"ב ע"ש וא"כ ודאי דהך תנא ס"ל כהנהו תנאי דהתם ולומר דהתוס' ק"ל למאן דפליג התם אדר"ש ור"א הא ודאי בורכ' דמה להם א"כ אצל קדשים ונראה דק"ל לת"ק דר"א ור"ש שהוא סתם מתני' דהתכלת ומ"ה תירצו מה שתירצו ע"ש

לימוד פד כתב הרמב"ם ז"ל בספר המצות בהקדמתו לפרטי המצוה ולפעמים לא יתבאר האזהרה בכתוב בלאו גמור אבל יזכור העונש לבד וכו' אבל העיקר אצלנו לא ענש הכתוב אא"כ הזהיר וא"א מבלתי האזהר' לכל מי שחייב לו עונש ולזה יאמר בכל מקום עונש שמענו אזהר' מנין וכו' וכשלא תהי' האזהרה בכתוב ילמדוה בסברא מן הסברות התלמודיות וכו' בדרך היקש וזה אינו סותר אומרם אין מזהירים מ"ה וכו' אמנם כשנמצא העונש מבואר וכו' נדע בהכרח שהוא מעשה אסור ומוזהר ממנו ואמנם נוציא בהיקש האזהר' בשביל שיתחזק לנו שורש אומרם לא ענש הכתוב אא"כ הזהיר וכו' עכ"ל הנה מפורש יוצא מדברי רבינו ז"ל שאומרם לא ענש הכתוב וכו' הכונה שצריכים לחפש אזהרה מנין כי ודאי יש שם אזהר' ולפ"ז פסח ומילה שענש אע"פ שלא הזהיר כבר אמרו בר"פ הלוקין חייבי כריתות לא צריכי אזהר' שהרי פסח ומילה ענש אע"פ שלא הזהיר והיכא דכתיב אזהר' בהדי כרת למלקות הוא דאתא ע"ש וטעמא משום דאזהר' היא ודאי מדין התרא' ובכרת קמי שמיא גליא ועיין במהרש"ל ז"ל בפרק ד' מיתות דף נ"ט ע"ב בתו' ד"ה והרי וכו' ע"ש ובחידושינו שם בס"ד וכבר עמד עליו הרב מש"ל ז"ל בפ"י מהל' מלכים ע"ש ואין לדקדק ממ"ש התוס' בד' מיתות דף נ"ז ע"א דלא ענש אא"כ הזהיר וכו' ע"ש וכ"כ רש"י שם דלא כתבו כן אלא דוקא בבני נח דבאזהר' כל דהו מיחייבי שאזהרתן זו היא מיתתן ועוד דהתם אמרינן דעדאיענשו השתא ש"מ דהזהירם הקב"ה בהדיא