למודי ד' פט

במיצעי כיון דלאו מידי גמרינן מיניה כדקאמר התם חלבנה לגופיה אתא וכו' וה"נ קאמר בסוף הסוגי' א"כ נכתוב וכו' וחלבנה לבסוף ע"ש הסוגי' ובשלמא אם נאמר דקרא למניינ' נמי א"ש אצט' למיכתביה במיצעי דאי כתביה לבסוף ליכא אלא עשרה וכן צ"ל כי פריך התם דנייתי בחד צד וכו' דהא דכתיב נטף משום מניינ' אצטריך אע"ג דנקט מיני אילנות מנטף. עוד יש לתמוה במאי דקאמר התם אהא דפריך ואימ' סמים בתראי תרין נינהו כסמים קדמאי א"כ נכתוב סמים סמים בהדדי וסוף נכתוב נטף ושחלת וחלבנה ותימא דטפי הול"ל אם כן נכתוב נטף ושחלת וחלבנה וסוף נכתוב סמים סמים בהדי הדדי דאי כדקאמר כלל ופרט וכלל מנ"ל ואכתי אימא לעולם סמים בתראי תרין ודלא כתביה בהדי סמים קמאי כי היכי דליהוי כלל ופרט וכלל דאל"כ אין זה אלא ריבה ומיעט כדשמעי' לי' לרי"ש גופיה בפ' מרובה דף ט"ד ע"ב בב' כללים הסמוכים זה לזה ע"ש. עוד אני תמה דלמה לא גמרינן מחלבנה דנייתי דבר שקוטר ועולה וריחו נודף אע"פ שריחו רע דומי' דמאי דפריך גבי לבונה. ולזה נראה לומר דפשיטא ליה לש"ס דלגופיה הוא דאתא דאל"כ הול"ל נטף וחלבנה ושחלת א"נ שחלת וחלבנה ונטף דלהוי משמע אף על פי שריחו רע מדערבינהו לנטף ושחלת בהדדי והדר כתב וחלבנה לאורויי דלגופיה הוא דאתא ומכל מקום פריך גבי לבונה משום דס"ל כדקאמר בתר הכי דאי כתביה במיצעי הויין תרי עשר. שו"ר למהרש"א ז"ל בס' ג"ה כלל תס"ז שעמד בקושי' זו והעלה בצ"ע ע"ש

לימוד פא כתב הרמב"ם ז"ל הלכות כלאים פ"א הל' ז' וז"ל הזורע זרעים כלאים וכן המרכיב וכו' הרי אלו מותרים באכילה וכתב מרן ז"ל וכבר נתבאר שהרכבת אילנות בכלל שדך לא תזרע הוא ע"ש והוא ממ"ש רבי' לעיל דין ה' וכתב מרן שם שהוא בפ"ק דקידושין עש"ב ויש לדקדק דמאי בעי בזה מרן ז"ל אחר שהבי' המשנה דכלאי זרעים מותרין באכילה לומר וכבר נתבאר וכו' ויראה שכונת מרן ז"ל היא דודאי דבר פשוט הוא דכלאי זרעים מותרים באכילה וכדאית' במתני' דכלאים וכדנ"ל בפ' כל הבשר דף קט"ו ע"א מדאתקש לכלאי בהמה ע"ש אלא דאתא לאשמעינן בהרכבת אילן נמי דשרו באכילה כיון דשדך לא תזרע כתיב הוא דאתקש לבהמה מש"ה כתב מרן ז"ל וכבר נתבאר וכו' והיינו מהקיש' דשמואל דפ"ק דקידושין מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה והשתא כיון דמבהמתך ילפינן הרכבה מהקיש' כי מקשינן לענין אכילה לאו לגופיה דקרא לכלאי זרעים בלחוד הוא דאתקיש אלא להרכבה נמי אתקוש ואל זה כיון מרן הב"י ז"ל סי' רצ"ה שכתב אמ"ש הטור אבל הפרי היוצא ממנו מותר וכתב הוא ז"ל והטעם מפני שהם מדמים הרכבת אילן באילן לכלאי זרעים שהם מותרים באכילה ע"ש וכוונתו מפני שבעלי הגמ' מדמים הרכבת אילן לכלאי זרעים מהקיש' דשמואל וכמו שהביא הוא ז"ל שם ריש הסי' ע"ש והשת' כמו היקש דהיתר אכילה דעבדינן בכלאי זרעים ה"נ הרכבת אילן דאתי מהקיש' דקרא מותרים באכילה מהך הקישא גופיה. וז"ל שיטה לא נודעה למי והרכבה פשיטא בכלאי זרעים כתיב אלא דמשום דומי' דהרכבת בהמה אמרינן דהרכבת אילן באילן בכלל לא תזרע וכו' ע"ש ועיין בהרב שע"ה בזה. והנה מכאן יש לתמוה על מ"ש מוהרימ"ט ז"ל בחי' לפ"ק דקידושין שם בתוס' ד"ה ההוא למעוטי וכו' שהקשה וז"ל תימא דמ"מ אתי בק"ו בחדש דאין איסורו איסור עולם ויש היתר לאיסורו וי"ל דמה לכלאי זרעים שמותרים באכילה וכו' עש"ב. והוא תמוה דהא הרכבת אילן תוכיח שמותרים באכילה כדאמרן ואפ"ה מותרין בח"ל דמימעיט משדך ומיהי אהני לן דבריו ליישב מה שהק' מהרש"א ז"ל שם בתוס' ע"ש והוא ברור. ובלא"ה אינו מסוג הק"ו לומר כלאי זרעים שאסורין בזריעה דזה עצמו הוא איסורו ואין לו איסור אחר ליקר' עליו שם כלאי זרעים להיות נוהג בח"ל ופשיט אבל דברי מוהרימ"ט ז"ל הם תמוהים ויראה שכונ' הרב ז"ל דודאי מיעוט' דשדך אתרוייהו קאי דשניהם בהדדי קאתו מק"ו כלאי הכרם וזרעים בשתים אלא דהתוס' באו לחזק פירש"י שפי' לעיקר מיעוט' אכלאי כרם דאין לפרש דעיקר קרא אתא לכלאי זרעים דאי להא פשיט' דליכא ק"ו דאיכ' למפ' וכמ"ש הרב. אלא דודאי עיקר מיעוטא לכלאי הכרם אתא והשתא דממעטינן כלאי הכרם כי היכי דלא נילף מק"ו לכלאי זרעים ממעטינן שפיר נמי משדך לכלאי זרעים. ס"ד דלא אצטרכי' למיעוט דשדך לכלאי זרעים אלא בתר דממעטינן מניה כלאי הכרם כנ"ל

ודע שקשה אצלי בסוגי' דפ' כל הבשר שזכרנו לפי מאי דמסיק דאתקש כלאי זרעים לכלאי בהמה א"כ למ"ל דכתיב פן תקדש לפי התי' הב' שכתבו התוס' שם ד"ה פן תקדש ע"ש לכתוב פן תשרף ואיסור הנאה נ"ל מלא תאכל כל תועבה. ונ"ל דהו"א דכלאי הכרם נמי מותרין מהקיש' דבהמתך דאע"ג דאימעוט בפ"ק דקידושין משדך היינו לענין ח"ל אבל לענין היתר אכילה הו"א דאיתקוש דה"נ כלאי זרעים אימעיטו משדך ואיתקוש מיהא לענין אכילה ואין לומר דמפן תקדש משמע נמי איסור הנאה דהיינו שטעון שריפה דלית' דהך שריפה אימא דיסיקנו תחת תבשילו תדע שהרי גבי בשר קדש שנטמא כתיב באש ישרף ואפ"ה כי בעי למימר בפ' במה מדליקין דף כ"ה ע"א ממנו א"א מבעיר אבל אתה מבעיר שמן של קדש שנטמא מהדר ליה לאו ק"ו הוא ע"ש ואם איתא לימ' מבאש ישרף נפקא אלא ודאי כדאמרן. וכן נראה מדאמרינן בפרק כ"ש דף כ"ד ע"א ואא"ע לאכילה תנהו ענין לאיסור הנאה ע"ש ואי באש ישרף איסור הנאה משמע ביה מאי קאמר תנהו ענין להנאה ודלא כמהרש"א ז"ל בס' זהב שבא דף נ"ו ע"ב ע"ש. אלא דמ"מ ק"ל לתוס' שם דהול"ל אא"ע למצות שריפ' כדקאמר התם מדכתיב בקדש באש תשרף וכו' ע"ש דכינוי לשון שריפה אינו מורה על מניעת האכילה ושו"ר להרב ע"י ז"ל בפרק כל הבשר שם שנתעורר בזה עיין שם עה שתירץ

וראיתי להרב הנז' שם שהקשה בפשט' דשמעת' דמאי פריך כלאי זרעים לישתרו לישני בפשיטות מדרבי רחמנא אם שור גבי מתנות כהונה בפ' הזרוע דף קל"ב לרבות את הכלאים ש"מ דלהדיוט שרי עש"ב. והא ל"ק דאי לאו דאשכחן מפן תקדש דלהדיוט שרי לא הוה מרבינן מאם שור לכלאים והו"א לחלק כר"א כדאית' התם וכן נמי מ"ש התוס' בפ' אותו ואת בנו דהו"א דאת' או לדרשא אחרינא היינו מאי דקאמר התם בסוגי' דאו שה לחלק ע"ש אבל גבי קדשים ליכא למדרש מידי מאו כשב וברור. עוד נראה דאי מקרא דאם שה הו"א דאתא לרבות כלאים שנרבעו מעצמן דאי מקרא דלא תאכל כל תועבה ודאי דמשמע כל שנתעב בעצמו מש"ה גלי לן אם שה דבהא לא מתסר אלא ע"י אדם ומש"ה משני שפיר מדגלי רחמנא וכו' ומיהו גבי כלאי בהמה דקאמר התם מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי ל"ק דנימ' דאצטרך לאסור לגבוה אפי' נרבעו מעצמן דמלא תאכל כ"ת נפקא. וזה נראה דעת הרא"ם ז"ל ס' ראה והביאו הרב ז"ל שם ול"ק מה שהקשה עליו שם ממאי דאמרינן התם מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי ומאי אריא דאימ' דאצטרך לאסור לגבוה אפי' נרבעו מעצמן ע"ש שהעלה בצ"ע דודאי קרא דל"ת כ"ת בכוליה מלת' קמיירי אלא דלענין שריות' ליכא ראיה דאימ' דאתא לאפוקי ממשמעות לא תאכל כ"ת כי ההיא דאם שה ודקדשים שהוממו דהתם קאי הרא"ם ז"ל מיהו לענין איסור' סגי מדאסר רחמנ' כלאים וכו' שפיר אמרינן דמדאצטריך ולא ק"ל מל"ת כ"ת דמיירי בכל ענין ש"מ להדיוט שרי וזה מוכרח