למודי ד' פח

וכו' ועיין בהר"ן ז"ל בהל' גבי מי שהלך למ"ה בפרק נערה דף מ"ח ע"ש

ומה שהק' הרב הנז' וז"ל אמנם צ"ע בס"ד שכתבו משום דאיכ' ביה לאו וק' דכי איכ' לאו כופין א"כ הגמ' כי פריך ועשית למ"ל מיקריב אותו נפקא דלא ידע שום חילוק בין אמר ולא אפריש וכו' אמאי פריך מעלמ' ליפרוך מגופה דבריית' דידה אדידה ולפרוך הכי ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך למ"ל והאמרת השמר זו מל"ת וכיון דאיכ' לאו פשיטא דכופין ואין לתרץ דס"ל לתוס' דהא דכופין על הלאו בצדקה הוא משום דאיכ' תרי לאוין. דלית' דשילוח הקן יוכיח דליכא אלא חד לאו ואפ"ה מכין אותו מכת מרדות אם לא שלח וכו' עש"ב מ"ש דשילוח הקן מכין מכות מרדות הוא מעובד' דרב יהודה דס"פ שלוח הקן דההוא גברא דגזיזינהו לגפה וכו' ע"ש ולעיקר קושייתו לא ראה מ"ש התו' שם ד"ה יקריב אותו וכו' שכל מ"ע נמי כופין וכו' והא דאצט' קרא הכא משום דס"ד דאין כופין כאן משום דכתיב לרצונו ע"ש והשת' לק"מ דמדאמר השמר זו מל"ת אין ראיה כיון דכתיב לרצונו ומש"ה אצטריך ועשית לאפוקי מרצונו ומש"ה פריך שפיר מעלמ' וברור. אמנם יש לתמוה שהרי מההוא עובדא דס"פ שלוח הקן מוכרחין דברי ר"י שכתב דהא דכופין משום דאיכ' לאו דאי לאו הכי תרצת דההיא דרבה בר נתן באמרנו דאכפייה בדברים, א"נ בקצבו וכו' אמנם ההיא דהתם דנגדיה קאמר מאי איכ' למימר ועכ"ל דמשום לאו כופין ותמהני מהרב הנז' שלא נרגש מזה. שו"ר להרב מש"ל ז"ל בפ"ג מה' עבדים שנתעורר בזה ע"ש שהעלה בצ"ע ולי אפשר לומר דמאי דקיימא לן דאין בית דין כופין אמ"ע שמתן שכרה בצדה היינו לכפותו בע"כ לעשות המצוה כל שעה עד שיקיים אמנם אי אית בה לאו מכין אותו מכת מרדות כדקי"ל דכל לאוין שאין לוקין עליהם מכין אותו מכת מרדות ומדקאמר הש"ס אכפייה ואפיק מניה וכו' נר' ודאי דאקיום מצוה כפאו עד שנתן ואהא הקשו שפיר ומיהו מ"מ ס"ל לר"י דכי איכ' לאו כופין אף לקיים העשה אמנם ההיא דשלוח הקן מאי דנגדיה רב יהודה לאו משום דלא רצה לשלחה דא"כ לא הו"ל לש"ס למשמט מלמימר הכי אלא משום דתפשה ועבריה ללאו וכדאמרי' התם לעיל בסמוך מזה ל"צ דעבר ושקלה דלאו עבריה וכו' ע"ש ומאי דא"ל זיל רבי לה וכו' לזרוזיה הוא דקאמר ליה ואינו מדין כפייה והיינו דלא קאמר ואמר ליה וכן מבואר מדאמר התם אי כר"י וכו' אי כרבנן וכו' ע"ש

ומה שהק' שם על מרן הב"י ז"ל שיחס ס' התוס' שכתבו דכופין בשביל הלאו שזו היא סברת הרמב"ן ז"ל ע"ש נרא' דל"ק דמרן ז"ל לא נחית אלא לאפוקי תי' ר"ת דלעולם אין לכפות ואישתמיט מניה דרב דברי התו' דפ"ק דבתרא שכתבו בתירוץ בתר' בשם ריצב"א דהא דאין ב"ד מוזהרין היינו דאין נענשין ע"ש שהביאו ראיה מהירוש' וכך הם דברי הרמב"ן ז"ל בתשו' שם שהביא ג"כ מהירוש' להדי' ע"ש וזהו ג"כ דעת הרשב"א ז"ל בתשו' סי' תשמ"ה שכת' שם רצו כופין רצו אין כופין ע"ש וע"ע מ"ש בפ"ז מה' מ"ע ע"ש

לימוד עח אתמר בפרק כ"ג דנזיר דף נ"ו ע"ב כל שמעת' דמיתאמר' בבי תלת' קמאי ובתראי אמרי' מיצעי לא אמרי' ע"ש ומעולם הוק' לי שהרי בכמה דוכתי אספרם מחול ירבון דמייתי קמאי ומיצעי ובתראי ומנייהו בפ"ק דיומא דף ב' ע"א ובגיטין דף כ"ו ע"ב ובפ' היו בודקין דף מ"א סוף ע"ב וה"נ מייתי בלולב הגזול דף ל"ב ע"א ע"ש וכן מצאתי להרב אור יקרות בחי' לריש יומ' שעמד בזה ע"ש. וכעת נ"ל דלק"מ והדבר ברור דכונת הש"ס היא לומר דבקמאי ובתראי הי' נפטר ממה שצ"ל דבר בשם אומרן ולא הוה אצט' לומר מיצעי שאין בזה חשש אבל אם הזכיר כולם הנה מה טוב וזה מדוקדק מלשון התו' שם ד"ה ש"מ וכו' וז"ל ור"י בר ממל שהוא האמצעי לא חש להזכירו ע"ש וזה ברור וכ"כ הרב שער יוסף נר"ו אלא שלא ירד לדקדוק לשונם ז"ל ע"ש

וחזה הוית למוהרח"א ז"ל בס"ס עץ חיים דף ק"מ ע"ב שהק' משם הרב מר זקנו אהא דאמרי' בפרק ע"פ דף ק"ד ע"ב רברבנות' דמר גרמא לי' דלא תיגמר שמעת' מפומיה ע"ש דהא קמאי ובתראי אמרי' מיצעי לא אמרי' ולעולם יזכירוהו שהוא האחרון ע"ש שהעלה בצ"ע. ולי הצעיר יראה לומר דכי אמר התם מפומיה דאביי הכי אבעי ליה למימר אמר אביי חזיתיה לדעול' דהוה מבדיל וכו' אם כן נמצ' דקמאי היינו אביי דהו' אפקיה להך דינא ואינו אומר דבר משם עול' דעול' לא נחית לדינ' ואינה שמועה לגביה אלא שאביי מעשה חזא והשתא כי אמרי' א"ר יהודה אמר ר' יצחק אמר אביי אני ראיתי וכו' דרב יהודה ודאי גדול הדור הוא שמוציא את השמועה בבית המדרש והו"ל רב יצחק מיצעי ולא אמרי'. עוד נ"ל עפ"י מ"ש שם רשב"ם דנ"מ להיות שפתותיו דובבות בקבר ע"מ והאי טעמ' ליתיה אלא בבעל השמועה עצמו ולא על מי שאמרה משם אחר והשתא אע"ג דמזכיר רב יצחק מ"מ לא יהי' בעל השמועה כי משמיה דאביי אמרה ואין שפתותיו דובבות בזה אלא אביי דאפקיה לדינ' מעול' כדאמרן ומש"ה כעס עליו שלא הי' במקום אביי כנ"ל נכון. שו"ר להרב בני חיי בליקוטיו פ' ע"פ שכתב כדרך הא' ולקושי' א' הניח בקושי' ע"ש

לימוד עט גרסי' בר"פ עגלה ערופה כי ימצא היכא דמשתכח כתב רחמנא באדמה פרט לטמון כי ימצא פרט למצוי וכתב ע"ז הרב ב"ש ז"ל וז"ל וא"ת ונימא כי ימצא חלל כלל כל היכא דמשתכח באדמה פרט בתוך האדמה וכו' ואין בכלל אלא מה שבפרט ונימא דוקא טמון וי"ל דכי ימצא חלל אינו כלל גמור דהא לקמן אמרי' כי ימצא פרט למצוי עכ"ל ונעלם מעינו דברי התו' דפ' הנחנקים דף פ' ע"א ד"ה מונמצא וכו' שכתבו שם דהתם לאו מכי ימצא דריש אלא מבאדמה ע"ש [גם למה שחזרו והודו לפירש"י ה"נ צ"ל דנ"ל מיתור' דבאדמה פרט לטמון ופרט למצוי דתרווייהו בהדדי משתמעי] גם עיקר תירוצו תמיה דאכתי בלא כלל ופרט כיון דכי ימצא כל היכא דמשתכח אתרוייהו משמע מנ"ל לומר דבאדמ' בגלוי קאמר ולמעוטי טמון אימא אפכא. גם עיקר כללו אינו מחוור דבפ"ב דגיטין דף כ"א ע"ב כתבו התו' דוכתב פרט ומניה ממעטי' התם דף כ' ע"א ולא חקק ומיהו ל"ק מדקאמר התם ואידך נ"ל מס' וכו' ומאי קו' הא מ"מ כלל הוא וי"ל דהכא שאני דמנמצ' להבא משמע ומש"ה לא נפיק מכללא אבל התם אי אתא לכלל מנ"ל למעוטי כסף ושמא סבר הרב דדוק' בכלל דאתא ממשמעות אבל בכלל דוכתב מיתור' הוא דאתא ומש"ה שפיר דרשי' ממשמעות ולא וחקק וההיא דלמעוטי כסף מיתור' נמי הוא ומיהו קושי' קמא ק' [ומיהו י"ל דלמסק' דהתוספות מכי ימצא יתירה נ"ל דלעדים לא אצט' כי מה עדות יש שם] לכן נראה דלק"מ דודאי לאו סברא היא כלל למעוטי גלוי ולרבות טמון דה"נ גבי שכחה לא פליגי אלא אי איכא טמון אי לא דודאי גלוי עדיף מטמון וזה ברור [עתה ראיתי לו להרב עצמו עלה ההיא דפרט למצוי שהגיה פרט לממצי' עצמו דכי ימצא אתא לעדים ושמה הביא דבריהם דהנחנקין ע"ש וראיתי למורינו רב גאון עוזינו בספרו הבהיר זרע יצחק בליקוטים שהשיגו בכוונת דבריהם ככל הכתוב פה ומ"ש שם למה שהקשה הרב הליכות אלי כנ"ל גם הקטן וע"ש]

לימוד פ גרסי' בפ"ק דכריתות דף ו' ע"ב ואימא סמים כלל וכו' וכ"ת א"כ לכתוב קרא חד פרטא לאיי מיצרך צריכי וכו' ע"ש וצ"ע מאי קושי' אימא סמים כלל ולא למניינ' נמי דא"כ למאי הילכתא כתביה רחמנ' לחלבנה