למודי ד' פה

לאו משום דתהוי הלכתא כוותייה אלא לאשמעי' דיחידאה הוא ע"ש. וראיתי בס' דינא דחיי לאוין ק"ס שכתב עליו וז"ל ולא ידעתי איך השמיענו דר"י יחידאה הוא בשנותו הך ברייתא דאדרבה מדמצינו ברייתא סתמית כר"י ודאי דהלכתא כוותיה ועוד מאן לימא לן דבעל הברייתא הלזו לא הוי תנא אחרינא דקאי כסברת ר"י והו"ל רבים לגבי ת"ק והלכה כר"י ע"ש ולא ידעתי מה הוק' לו דמ"ש מרן ז"ל לאשמעי' דיחידאה הוא לא קאי על שונה הברייתא אלא שהגמ' דקאמר וסתמא כר"י בא לאשמעי' דסתמא כיחידאה ולית הלכתא כוותיה והסתם כמאן דליתיה ומ"ש מאן לימא לן וכו' לק"מ כיון שהגמ' אומר כן קים ליה שהוא עצמו ר"י ואם על הגמ' עצמה יקשה לן לא ידעתי מה הוק' לו דהא בכולה גמ' אמרי' מאן תנא ר' פ' הרי כי איכא סתמא ולא ידענא מאן תנא מייתינן עלה ממשנה או ברייתא אחרת שהוזכר אותו הדין משם איזה תנא וא"כ כאן שמצינו ר"י להדיא דס"ל הכי מנ"ל לבדות מלבנו ולומר דהאי סתמא תנא אחרינא הוא דעדיין ק' מאן תנא ואיך תלינן תניא בדלא תניא. ועוד כיון דקי"ל דהלכה כת"ק לגבי דר"י דיחידאה הוא איך אומרים בשמא להוציא הכלל שבידינו לומר דתנא אחרינא איכא בהדי' ר"י דאין ס' מוציא מידי ודאי וסתמא אמרי' דהוא עצמו ר"י ואע"ג דשנו אותו בברייתא אחרת אין כאן מקום קפידא דהברייתות אינם מאיש א' אבל מ"מ דברי מרן ז"ל דחוקים דמי הכריחו לרבינו ז"ל לפ' כך ואדרבה לשון סתמא דקאמר משמע דלהלכתא הוי מדלא קאמר דלא כת"ק א"נ הא מני ר"י. ונ"ל דהכריחו לפ' כן משום דכי האי פלוגתא אפליגו ר"י ורבנן ברפ"ק דבכורות דף ג' ע"א גבי משתתף עם הגוי בבכור דמפ' התם טעמייהו דפליגי בכל אי כל דהו משמע ואי כוליה בכור משמע והתם בהפוך הדף אההוא עובדא דההיא גיורתא קאמר רבא לית דחש להא דר"י דאמר שותפות נכרי חייבת בבכורה ע"ש וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ד מה' בכורות כרבנן דר"י ע"ש וכיון שכן בנ"ד ודאי דהלכה כרבנן דחדא פלוגתא ממש היא ולזה הוכרח רבינו ז"ל לפ' וסתמא כריב"ב כמ"ש מרן ז"ל או יכול לומר דכפשטיה מתפ' ומ"מ לא שביק רבי' פסקא דרבא דאמר לית דחש לדר"י מקמי הא דקאמר הש"ס וסתמ' כר"י דסתמ' דברייתא לאו סתמ' מעלי' הוא כנ"ל

ודע דמסוגי' זאת אני תמה על מ"ש הר"ן ז"ל בחי' לפ' הנשרפין וז"ל בתוס' ז"ל תמהים היאך אפשר לדרו' מפ' א' דבר והפכו וכו' [ולעד"ן לישב עם מה שהקשו התוספות בפסחים דס"א ע"ב דילמא ע"ש והשתא י"ל דהיינו דפריך שם ממאי דכל כול' משמע וכתנאי דילמא ככ"ע ורבנן ס"ל דאצט' זאת לפ' מלת כל לעלמא דכול' משמע ור"י ס"ל דזאת לגלויי דלא נפ' כל דהו דבעלמא הכי משמע וא"ש נמי מה שהקשה שם בסמוך נשתוק מכל וגם נימא איפכ' ע"ש] ותי' דמשמעות דורשי' הוא בנפש בלא כל אם משמעות נפש מקצת נפש ולפי המשמעות בא כל לרבות או למעט וא"צ לזה כלל דלשון כל כולל ב' משמעות יש כל הדבר וכו' כגון כל צפור טהורה ויש שמשמעותו מקצת כגון לא תחיה כל נשמה וכו' ומש"ה פליגי בכל נפש אם הוא כללות הנפש או מקצת בהשאלת לשון כל וזה נכון עכ"ד ואתמה' ששני הפירושים הללו הם גמ' רפ"ק דבכורות שם בסוגי' שזכרנו ע"ש הסוגי' ובפירש"י שם יע"ש ותו דתמיה' התו' ז"ל עדיין ק' ללישנא בתרא וצ"ע

לימוד עג נשאלתי מאת הרב המובהק כמהר"ר משה הלוי אשכנזי ז"ל עלה ההיא דאמרי' בפ"ק דיומא דף ח' ע"ב אלא מאי אית לך למימר ז' לבר משבת ה"נ ז' לבר מד' ע"ש ואלו שם בדף י"ד קאמר מתני' דלא כרע"ק וכו' ע"ש ואמאי לא קאמר דז' לבד מג' וז' ותנא כר"י ס"ל. ומר ניהו הוא מפרק לה דבשלמא הכא משכחת לה דאתרמי ד' בשבת ובהכי איירי ברייתא וליכא אלא חד יומא ומשום חד לא חש למתני כל ז' משא"כ התם דע"כ בצרי להו תרי יומי לא היה לו לתנא למימר כל ז' וליתא דהתם נמי משכחת לה בשחל ג' או ז' בשבת. והרב אחי ז"ל השיב בזה משום דסתם מתני' ר"מ ואיהו ס"ל דמזין עליו כל ז' ומש"ה קאמר דלא כרע"ק. ולי הצעיר לא נהירא דאיהו בעי לאוקמה כרע"ק שיב מצאתי לו סמוכות מדברי הריטב"א ז"ל שכתב שם וז"ל הקשו בתוס' ודילמא האי תנא ס"ל דטומא' הותרה בצבור שאין מזין על כהן בז' ימי פרישה דיה"כ ותרצו דכיון דסתם מתני' ר"מ היא דס"ל כמתניתא דלעיל שמזין עליו כל ז' עכ"ל וכ"כ שם בתו' ישנים יע"ש ור"ל דלענין הזיה לעולם כר"מ סתמא. ולי נר' לומר דבשלמא הכא לשון ז' יצדק שפיר לבד מד' ושבת ור"ל מיום התחילו בהזיה עד גמרו יש ז' אף שמפסיק בנתיים אבל התם דלשון ז' המורה על השביעי שהשביעי הוא הגורם להם להקרא בשם שביעי לא יצדק כי בשביעי אין מזין וזה ברור

לימוד עד כתבו התוס' ז"ל בפ' החובל דף פ"ח ע"א ד"ה יהא עבד וכו' דכי גמרינן לה לה מאשה היינו להחמיר על העבד לעשותו כישראל וכו' אבל לגורעו מאיש וכו' עש"ב וזה נ"ל כוונתם ז"ל בפ' הישן דף כ"א ע"ב ד"ה למדנו וכו' ע"ש דלכאורה לא תרצו כלום דבתר דאתי הילכתא ופטרה לנשים ולא בעי' תשבו וכו' עבדים נמי איפטרו להו בג"ש ודוחק לי לומר דג"ש לא אתא להילכתא דאין דנין ג"ש מהלכה עיין ביבין שמועה דף מ"א ע"ב ור"ג דפטרינהו לפי האמת ס"ל דג"ש אכל מילי קאי משום דעיקר הדין כבר קי"ל אלא דאתא הילכתא כי היכי דלא נטעה והיינו דאשמעי' ר"ש דאין זה במשמע דבריהם. אמנם לפי דבריהם אלו הנה נכון דר"ג קאמר דכיון דהית' הסברא לחייבם מתשבו וכו' לא אתי ג"ש לגורעו מאיש וכו'. איברא דעיקר דבריהם תמוהים דש"ס ערוך הוא בפ"ק דחגיגה דף ד' ע"א גבי עבדים דפטורים מן הראי' דנ"ל התם בג"ש דלה לה מאשה דכתיב זכורך למיעוטא ע"ש והא התם דלגורעו מאיש הוה ואע"ג דמזכורך איכא למשמע נמי עבד דזכר הוא אפ"ה גמר לה לה. והיינו יכולים לומר דלא כ"כ התוס' אלא לפוסלו לעדות דהוי כ"כ גריעות כדדייק לשונם שם אמנם לפי מ"ש לדבריהם דפ' הישן זה לא ניתן ליאמר וע' במהרש"א ז"ל בס' זהב שבא שעמד בזה. ומיהו אפכא ודאי ל"ק דלמ"ל זכורך נילף מעבד בג"ש דהו"א אדרבא נילף ראי' ראי' מהקהל לחומרא לחיובא וה"ק התם בגמ' לעיל בסמוך להדיא ע"ש וע' בהרב מש"ל הל' ק"פ פ"ב סוף הל' י"ג שנעלם מעינו ש"ס ערוך הלזה. ואפ' לו' דשאני התם דכתיב זכורך בכנוי דמסתמא לישראל קאמר. אמנם ק' מדאמר בפ' ט"י דף ק"ג ע"א עולת איש אין לי אלא איש נשים ועבדים מנין וכו' ע"ש ומהיכ' תיתי למעוטי עבדים אי מאש' בג"ש הא לגורעו לא ילפי' כיון דכתיב איש וע"ש בתוס' שכתבו בע"א. ואפשר דס"ל לתוס' דהתם דהא דקתני עבדים לאו דוקא אלא שיגרת לישנא הוא אלא שקשה אכתי לי"מ שכתבו התוס' שם ד"ה שכן וכו' וז"ל שכן אינה מצווה למול את בנה וכו' ע"ש וע"כ דעבד מצווה למול את בנו ואמאי נגמר לה לה מאשה כמ"ש התוס' ז"ל גבי עדות ודאי דס"ל כמ"ש התוס' דלגורעו לא ילפי' והא ק' א"כ מההיא דפ"ק דחגיגה. ואפשר דעדיפא מינה דחו התוס' מסוגיא עצמה א"נ דקים להו דאתרבי עבד למילת בני בשום דוכתא ודוחק

וראיתי בש"מ לפ' החובל שכתב שם משם תוספות הרא"ש אחר שדחה דברי הי"מ כמ"ש התוס' וז"ל והק' ר"מ א"כ לפרוך הכי מה לאשה שכן אינה מצווה למול את בנה וליכא למימר קטן יוכיח ותירץ משום דלאו פרכא היא דהא עבד נמי אינו מצווה למול את בנו דמהיכא תיתי כיון דאשה פטורה עכ"ל ומצינו למימר דס"ל לי"מ כמ"ש מעיקרא דלפוסלו הוא דלא ילפי' וההיא דסוכה ס"ל משום דאין דנין ג"ש מהלכה