למודי ד' פג

חמור בעלמא ולית הילכתא הכי: עוד כתב הרב מש"ל יש לחקור בהא דקי"ל דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן שלא כדרך הנאתי אם נאמר ג"כ במ"ע וכו' ונרא' דל"ש וכו' אלא שלא ראיתי כעת דין זה בפי' במ"ע ע"ש והרב הנז' כ' עליו ולע"ד להביא ראי' לזה ממ"ש רבי' בפ"ה מה' שבועות נשבע שלא יאכל מצה וכו' ה"ז אסור לאכול מצה בליל פסח וכו' ע"ש והשתא אי שלא כדרך הנאתן יוצא י"ח מצה א"כ בנשבע סתם אמאי אינו אוכל מצה בליל פסח הול"ל דיאכלהו שלא כדרך הנאתו וכו' עש"ב, ולענ"ד אין ראיה זו מכרעת דשאני מצה משום דאיכא למימר דאתקש לחמץ דכתיב לא תאכל עליו חמץ ז' ימים תאכל מצות ואמרי' דאמאי שחייבין על חימוצו יוצא בה י"ח במצה ושלא, כדרך הנאתן הואיל ואין חייבין על חימוצו אין יוצא בו במצה וכה"ג דרשי' בפ' כ"ש דף ל"ה ע"א ע"ש והא דדחינן לה התם מהא דהמחהו וגמעו וכו' לא מידחי אלא כי היכי דלא נקיש לקולא אבל לחומרא מקשי'. א"נ הא לאו דיחוי' הוא משום דדרשי' נפש לרבות את השותה כדדרשי' בפ' העור והרוטב דף ק"ך ע"א ע"ש ושאני התם דגלי קרא אלא דרב פפא לא ידע לה להך ברייתא דבההוא זמנא קטן הוה וכדקרי לה התם דרדקי ורב אידי בר אבין דקאמר לאו הכי לאו משום דקושית רב הונא קושיא וליתא להך הקישא אלא דקושטא קאמר דאין זה כונת ר"ל וזהו שכתב רש"י שם ד"ה אין חייבין וכו' דמי פירות אין מחמיצין כדלקמן עכ"ל וה"נ דרשי' להאי הקיש' לכמה מילי התם דף כ"ח ע"ב ודף ל"ה ע"ב ודף מ"ג ע"ב ע"ש ודלא כהרב קרית ספר ס"ה מה' חו"מ ע"ש וטעמא דמלתא דמקשינן לגבי עיסה של יין ושמן וכו' ולא מקשי' גבי המחהו וכו' הדבר ברור דשאני המחהו דהיא בעיניה יכול לצאת בו אם לא מחהו אבל מה שנאפ' במי פירות מקודם הלישה ודאי אין ראוי לאוכלו כמות שהוא א"כ לא היתה לו שעת הכושר ומש"ה עבדינן הקישא שפיר ולא מפקא מהקישא ההוא קרא דנפש אלא התם דוקא ומה"ט דאמרן וברור. ומעתה אזדא לה הראי' השני' שהביא הרב מהירוש' שהזכירו התו' בפ"ק דקידושין ע"ש ואפשר נמי דמ"ש הרב מש"ל מצה אשגרת לישן הוא. ואין להק' דא"כ בפ' העור והרוטב שם דקאמר אי כתב רחמנא חלב חמץ לא אתי מניה שכן לא היתה לו שעת הכושר ואמאי אצט' לה"ט דהא אי לא כתיב חמץ הוה דרשי' הקישא דר"פ די"ל דעדיפא מינה קאמר דאפי' מדינא לא אתי וכמ"ש התוס' בר"פ איזהו נשך ד"ה אמרי וכו' ע"ש. עי"ל דכיון דאצט' הקישא למילי אחריני ודאי אהני הקישא ואהני מ"מ

עוד נ"ל לומר לפי מ"ש התו' שם ד"ה אלא וכו' וז"ל אע"ג דהוא אסור בהנאה הנאת חמץ לית ביה כרת אלא לאו ע"ש והשתא כיון דבלא"ה הנאה הוא והוא אית ביה לאו א"כ לא עבדינן הקישא כיון דגלי קרא בהנא' דאיכא לאו אע"ג דאין יוצא במצה דהא ודאי הקישא בלאו כתיב ולא בכרת ודקאמר דנילף חמץ מחלב לענין כרת קאמר וזה ברור. ושו"ר להרב שע"ה ז"ל רפ"א מה' חו"מ שעמד בזה ע"ש ומתוך מ"ש יתבאר דליתא למ"ש הרב הנז' לתרץ קושית מהר"י כולי ע"ש. ול"נ ליישב דאיכא למימר דסוגיא דהתם היא לחזקיה אבל לר"א לא אצט' דהא בכלל הנאה ונפש נ"ל לדרשא אחרינא. אבל אין לתרץ דאצט' נפש משום דאר"י כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך אכילתן למעוטי מאי למעוטי שאם אכל חלב חי שפטור ע"ש וא"כ אי לאו נפש הו"א דפטור משום דלאו דרך אכילתן אבל לעולם בהנאה אית בה כרת. דליתא דדוקא במידי דשרי בהנאה אבל באיסורי הנאה ודאי אסור מטעם הנאה אפי' אכל חלב חי אם הי' החלב אסור בהנאה אבל בהנאה גופה שלא כדרך הנאה כגון חלב ע"ג מכתו פטור לאיכא דאמרי התם ודקאמר וכ"ש חלב חי היינו באיסורי אכילה גרידא וזה ברור והיינו דק"ל לתוס' בחולין דק"ד גבי חמץ בהמחהו וגמעו דלא נ"ל מטעם הנאה משום דהנאת חמץ לית ביה כרת ע"ש משום דאע"ג דאין לוקין עליהן שלא כדרך אכילתן מידי הנאה מיהא לא נפקא אבל בחלב שהמחהו וגמעו אע"ג דלאו דרך אכילתו הוא מ"מ גלי קרא נפש לחיובא וא"ת וחלב חי נמי אמאי לא נ"ל מנפש וי"ל דבישוב הנפש תליא מלתא והתוס' שם שהק' אדאביי דקאמר זיעה בעלמא ע"ש ה"ה דה"מ לאקשויי דלמ"ל קרא בערלה תיפוק ליה דחייב מטעם הנאה ולפי תירוצם ניחא ועיין בתשו' למהר"ץ אשכנזי ז"ל סי' ך' ואין להאריך

ויש להביא ראיה לספקו של הרב ז"ל מאותה שאמרו בפ' דם חטאת דף צ"ז ע"ב וכבר ראיתי לו להרב הנז' שהביאה לסמיכה וע"ש ומזה נמי יש תשובה למה שנסתפק הרב מוצל מאש סימן י"ו אי אמרי' במ"ע דאכילה דבשה' באכילתו כדי אכילת פרס לא יצא כמו באיסורין א"ד ל"ש ע"ש. והנה הרב הנז' הק' לדעת רבי' ז"ל דס"ל דאין לוקין על ההנאה מסוגי' דפ' ד' וה' דף מ"א ע"א דקאמר לכתוב רחמנא לא יהנה ע"ש ואם איתא נימא דמש"ה לא כתיב לא יהנה דהיה שמעי' מיניה מלקות מש"ה כתי' לא יאכל דלא לילקי אהנאה ותי' הרב הנז' דרבי' ז"ל הוקשה לו קושי' התו' שם דמאי פריך דאצט' לא יאכל לאיסור הנאה ות"ל מניה ולא ניחא לי' בתי' התו' שם ומש"ה מפ' דאתא קרא למלקות דלא היה שמעי' מנקי ולזה השיב שפיר לכתוב לא יהנה עכת"ד. ולענ"ד לא נהירא דמאי קושי' דאימא דאצטריך לא יאכל לאיסור לאו דאי מנקי לא הוה שמעי' אלא דאסורא דאורייתא בעלמא ואכתי מלקות מנ"ל ובשלמא לתו' י"ל דעדיפא מינה תירצו ולא ניחא להו למימר דלטפויי בלאו אתא כעין מאי דאמרי' בעלמא כל היכא דאיכא למדרש דרשי' ולא מוקמי' בלאוי יתירי אמנם לרבי' ז"ל מאי קושי'. וסבור הייתי לתרץ דרבי' ז"ל ק"ל בסוגי' דמאי פריך והאי לא יאכל לאיסור הנאה והא למ"ל קרא ות"ל מלא תאכל כ"ת ואין לומר דכיון דתיעבו הוא משום נבילה הו"א כי נבילה שמותר' בהנאה דליתא דדוקא נבילה אבל זה שהחמי' בו הכתוב לסוקלו יאסר בהנאה מלא תאכל כ"ת ובשלמא למאי דמוקי ליה לשחטו וכו' ל"ק דת"ל מל"ת כל תועבה כל שתיעבתי לך לסוקלו וכו' דדוקא אלאו גמור הוא דקאי לא תאכל כ"ת וכמ"ש לעיל והיינו נמי דאצט' נקי לעורו ולא נפקא מל"ת כ"ת מה"ט אלא מיהו הא י"ל דלא בעי לאוקמי' בלאו וע"כ דה"ק דל"ת כ"ת לאיסורא אבל לא למלקות דהוי לאו שבכללות כמ"ש הרא"ם ז"ל ומש"ה אצטר' לא יאכל למלקות ואה' משני שפיר לכתוב לא יהנה אלא שכבר כתבנו דמלא תאכל כ"ת לא נפיק איסור הנאה גרידא ומ"מ לדעת רבי' ניתן ליאמר והא דאצט' לר' ישמעאל קרא להנאה י"ל דמכיון דאצט' למכתב בישולו ואכילתו להדיא לא נמנע מלכתוב גם איסור הנאתו ורצה לכתוב כל דיניו בו. ועוד נראה דרבי' ז"ל ס"ל כמ"ש בחי' הריטב"א ז"ל לפ' האיש מקדש דף נ"ז ע"ב וז"ל לא תבשל ג"פ פי' וכתב רחמנא בישול בכולה משום דלא אסרה תורה אף אכילה והנאה אלא בבישולו ולאפוקי צונן בצונן וכו' עש"ב וכ"נ מדברי רבי' ז"ל בפ"ט מה' מ"א ע"ש בה"ה ז"ל והשתא ע"כ למכתב איסור אכילה והנאה בהדי נפשייהו ולא נפיק מל"ת כ"ת משום דבעי לאפוקינהו בלשון בישול וכמ"ש הריטב"א ז"ל וא"ת וליכתוב בישול באכילה ולא בישול בהנאה ואנא אמינ' ומה אכילה דחמיר' צונן בצונן מותר הנאה מיבעי' וי"ל דהוה מוקמי' להך בישול להנאה דמסתבר טפי דלאקולי בהנאה אתא אבל באכילה אפי' בצונן אסור מש"ה צריכי תרוייהו. אמנם ק' אצלי לדברי הריטב"א ז"ל הללו דהא מדאפקיה רחמנא בלשון בישול ולא בלשון אכילה נ"ל בפ' כ"ש שלוקי' עליהן ואפי' שלא כדר הנאתן כדקאמר התם ואביי להכי לא כתי' אכילה בגופי' לומר שלוקי' עליו שלא כדרך הנאתו ובשלמא לדעת רבינו ז"ל י"ל דאפי' לא כתי' בגופי' וילפי' מל"ת כ"ת אין לוקין עליו אפילו שלא כדרך הנאתו כיון דלא כתיב בבב"ח עצמו דומיא דנבילה