למודי ד' עז

דמשני הכא הכי דלא שייך אידך תי' מש"ה לא משני הכי התם כיון דהאי תי' עדיפא טפי אלא ודאי דלא פסיקא ליה השתא דינא דכופין אלא מהך מתני' דמי שחציו וכו' ולא ניחא ליה לאוקמא במלתא דלא שכיחא. ועי"ל דלא ניחא ליה לאוקמא אלא במידי דלאפוקי מאן דהוא דס"ל דפטור דה"נ בעי לאוקמה לאתויי ח"ע וכו' ואע"ג דהתם ודאי ידע דפלוגתא היא ועכ"ל אליבא דאידך מילתא אחריתי מ"מ ניחא ליה לאוקמה במלתא דפלוגתא דהוי חידוש טפי אלא דמ"מ מהדר הש"ס לאשכוחי ריבויא אליבא דאידך וה"נ קאמר לאתויי סומא באחת מעיניו ודלא כר"י בן דהבאי וכו' ובהכי ניחא נמי מה שהקשה הרב שע"ה ז"ל בפ"ב מהל' חגיגה אמה שתי' הרשב"א ז"ל בחי' לפ' השולח לקושית התו' בפ"ק דחגיגה דף ד' ע"א ד"ה לא נצרכה וכו' עש"ב ועי"ל דניחא ליה לאוקמיה דינא דמשנה אחרונה דהילכתא היא במתני' גופה

איברא אי ק' לתי' הרשב"א ז"ל הא ק' לי שא"כ למה למשנה אחרונה קאמר בפ' האשה שאוכל משל עצמו מטעם דהוי כמשוחרר כבר והלא ע"כ לא אמרינן הכי אלא דוקא גבי ראיה משום דקרא קפיד אביטול מלאכה אמנם גבי ק"פ לא שייך ה"ט ובכה"ג ודאי עדיין עבד הוא לכל דבר כמו לענין קנס ואפשר לדחוק דהרשב"א ז"ל מפ' בפ' האשה כדעת הרמב"ם ז"ל דמעיקרא למשנה א' עבדי ליה תקנה במצות ואע"ג דאדון גמור הוא ולמשנה ב' לא ראו לתקן וכמ"ש הר"א בנו של רבינו ז"ל אמנם בסוגיא דחגיגה מפ' כפירש"י והתוס' ז"ל משום דבמעשה ידיו וכו' וצ"ע

וראיתי להרב מש"ל ז"ל שרצה ליישב מה שהק' התי"ט ז"ל לר"ע דמיחלפא שיטתיה מכאן לפ' האשה דכאן פירש כפי' הרמב"ם ז"ל ואלו שם פי' כדעת רש"י ז"ל וכתב הוא ז"ל דאינה קו' דר"ע הוק' לו קושית הלח"מ דבפסח לא שייך תנאי וכו' ומשום הכי גבי ראיה דשייך תנאי כתב כרבינו וגבי פסח דלא שייך תנאי כתב כרש"י עש"ב והנה לפי דרכו אף אנו נאמר דהרע"ב ז"ל משום דגבי פסח הוקשה לו להרמב"ם ז"ל דהו"ל סתמא דמתני' דלא כהלכתא דהיא למשנה א' ומש"ה כ' כרש"י וכאן שהוק' לו לפירש"י דהוי מתני' שלא כסדר מש"ה כ' כרבינו אבל לא ידעתי איך יתקיימו ב' הפירושים. ולפי הנראה הם ב' הפכיים כי מכיון דגבי פסח מדינא חייב שהרי למש' א' פטור אלא דלא עבדי תקנתא דליכא תנאי ואפ"ה למש' אחרונה מחייבינן לי' מטעמא דהוי כמשוחרר ואין כאן צד עבדות כלל הרי אע"ג דקפדי' אעבדות מ"מ כיון דתקון דכופין נסתלקה הקפדה ולא מצאה מנוח וכיון דכן אין פטרינן ליה מראיה לפי מש' אחרונה מטעמא דלא ליהוי גורם לעיכוב שיחרורו והלא בלא"ה הו"ל כמשוחרר כבר ואין כאן צד עבדות ופני האדון קרינן ביה ואין לומר דלמש' א' דגבי פסח פטור דמדמינן לי' לראיה ומיהו למש' ב' דכופין לא ראה לדמותו לראיה שאין בזה דברים של ממש וצ"ע

ודע שראיתי להרב קרית ס' הלכ' ק"פ שכ' על דברי רבינו ז"ל וז"ל שם במשנה וכו' ובגמ' הא משל עצמו יאכל והתניא וכו' ל"ק כאן כמש' א' כאן כמש' דחזרו ב"ה וכו' ועוש' אותו ב"ח וכו' והואיל ובידינו לשחררו הרי הוא כב"ח ואוכל משל עצמו עכ"ד והם דברים נפלאים אם לא יש ט"ס בדבריו וצ"ע. ודע דלפי דברי הר"א ז"ל אלו ל"ק מה שהק' הפר"ח ז"ל בחי' להל' חגיגה מפ' השולח עש"ב ואין להאריך

לימוד סח נסתפקתי אי אמרינן יוכיח במ"מ או לא ולכאור' יראה דלא אמרינן יוכיח אלא בק"ו שבאנו לומר שאותה חומרא גורמת אחרת משא"כ במ"מ. אבל ק' דבכל דוכתא דאמרינן יוכיח בק"ו נילף במ"מ. ומיהו נראה לומר דהיכא דבעינן למילף קולא במ"מ שפיר אמרי' יוכיח והיינו דנילף מניה דלחומרא מקשי'. אבל אכתי ק' דהיכא דיליף חומרא בק"ו ועביד יוכיח נילף בע"מ ויש להביא קצת ראי' לזה מפ' כל הבשר דף קט"ו ע"ב דגרסינן התם כל מה הצד מגופיה פרכינן מעלמא לא פרכינן ע"ש משמע דדוקא מה הצד אבל מ"מ שפיר פרכינן מעלמא וכן דעת מהרש"א ז"ל שם בתוס' ע"ש וניחא נמי דלפי האמת דילפינן מכלאי הכרם לחודי' כמ"ש התו' שם דלא פרכינן נבלה תוכיח משום דלחומרא מקשינן ולפ"ז כי בעי התם רב אשי למימר נבלה תוכיח המ"ל דלחומרא מקשינן אלא דבלא"ה דחי שפיר א"נ כיון דנבלה הוי חדא מחדא ילפינן מינה אפי' לקולא טפי מחדא מתרתי דלא אלים כמו מחדא והשתא אין מקום לדברי מהרש"ל ז"ל שם בתוס'. ועי"ל דרב אשי אין כונתו לומר דאף אני אביא בשר בחלב מנבלה אלא דכלפי הצד השוה שבהן שאסורין באכילה ואסורין בהנאה אף אני אביא בשר שאסור באכיל' ודין הוא שאסור בהנא' קאמר שפיר נבלה תוכיח שאין טעם זה גורם והשתא ניחא דלכאורה קשה לרב אשי דהשתא דילפי' מכלאי הכרם נמי איכא למפרך יוכיח מנבלה כמו בחדא מתרתי אבל ליתא דכלאי הכרם נמי הכי אמרינן מה כלאי הכרם שנעבד' בהן עבירה ואסורין וכו' כמ"ש התוס' בפ' כל שעה דף כ"ז ע"א ד"ה כלאי וכו' ע"ש והשתא איכא למימר מה לנבל' שכן לא נעבדה בה עביר' משא"כ כי בעי למילף מערלה וחמץ לחודי' דאין טעם זה גורם אלא איסור אכיל' גורם פריך שפיר מנבל' ועיין במהרש"ל ומהרש"א ז"ל. ולפי האמור הותרה קושיא חזקה שיש שם בגמרא אהא דקאמר חורש בשור ובחמור יוכיח דאכתי קשה דנילף כולהו בין אכיל' בין הנאה מכלאי הכרם בלחוד דהשתא ליכא למפ' חורש וכו' יוכיח דלחומרא מקשינן דכיון דאמרי' מה לכלאי הכרם שנעבדה בה עבירה וכו' שפיר אמרי' יוכיח וכ"כ מהרי"ן עזרא בס' עצמות יוסף הביאו מהר"ש אלגזי ז"ל בס' זהב שבא וז"ל והרי"ן עזרא נדחק עצמו דלא מצינן למילף במ"מ מכלאי הכרם אם לא יש השואת מה עכ"ל והוא ברור ואין כאן דוחק כמ"ש התוס' בהדיא בפ' כ"ש שזכרנו וה"נ אמרי' בפ"ק דזבחים דף י' ע"א ע"ש ובכמה דוכתי. ושו"ר להרי"ן עזרא שכ' כס"ד אלא שאין כלל זה ברור בשאר מקומות דילפינן ממ"מ ע"ש ואני תמה עליו היכן מצא מקום לספק בזה וו"ל תוס' הרא"ש ז"ל וא"ת מדת ק"ו למה ניתנה תיתי במ"מ וי"ל דק"ו הוצרך ללמד ב' עניינים דלא דמי ע"כ הביאו מוהרי"ק ז"ל בכללי הק"ו ע"ש ומ"ש שם והתוס' במנחות וכו' כתבו דהכא סבר איסי אהני ג"ש ואהני ק"ו וכו' ע"ש לא היה צריך להביא ממרחק דבההיא שמעתא גופה בסמוך לשם כתבו התוס' כן ד"ה מה להלן וכו' גם לא היה לו לתלות הקושיא בדברי התוס' דלא כתבו כלום דלענין הק"ו עסיקי דהיכי אלים לאפוקי ג"ש ותי' דאהני ג"ש ואהני ק"ו והג"ש אהני כדקאמר תלמודא ומה ענין קושיא זו לדברי התוס' ז"ל

המורם מזה דבמ"מ אמרי' יוכיח אפי' לקולא כיון דאיכא צד השואה ביניהן לומר שזה גורם הדין שפיר הוכח יוכיח מעלמא והשתא ניחא התם דקאמר חורש בשור ובחמור יוכיח דאכתי קשה דלמ"ל ג"ש נילף במ"מ מערלה והיינו משום דליכא צד השוא' ביניהם והשתא אין מקום למה שהבאנו ראיה מעיקרא מדלא קאמר בכל דוכתא ביוכיח דעביד בק"ו לימא דאתי במ"מ כמבואר וכן נר' דעת התוס' בפ' כ"ש דכ"ז ע"א ד"ה מה לכלאי הכרם וכו' ע"ש. שו"ר למהרש"א ז"ל בס' ג"ה כלל תפ"ו שצדד בזה ובהסכמה עלה דבמ"מ לא אמרי' יוכיח לקולא וישב השיטה עם מ"ש מוהריק"א ז"ל וכדברי מוהרי"ן עזרא ע"ש וכן דעת מהרימ"ט ז"ל בחי' לפ"ק דקדושין דף ל"ה ע"א בתוס' ד"ה משום כפרה וכו' ע"ש. שו"ר הדבר ברור ולימוד ערוך הוא בידינו בת"כ דתניא התם קרבנו היחיד מביא עוף ואין הצבור מביא עוף והלא דין הוא עולת בהמה באה בנדר ונדבה ועולת העוף באה בנדר וכו' מה עולת בהמה באה