למודי ד' עד

חדא כגון שנשבע על ב' ככרות בחדא להרע שלא לאוכלו ובאידך להטיב שאוכלו וצ"ע

וראיתי לו להרב הנז' שכ' על מ"ש התו' ביומא דף נ"ח ע"א ד"ה ר' יונתן וכו' שהק' דהא ר"י אית לי' דמשמע שניהם כא' וכו' והכא משמע דאית ליה דמזה בפ"ע ומזה בפ"ע וכו' ע"ש והק' שם הרב ז"ל דמאי ק"ל שהרי מאי דקאמר הכי היינו מעיקרא אבל הא קאמר עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו ובכל התורה כולה אי לא כתיב ביה יחדיו פ"ל דוי"ו לחלק בא עכ"ל ע"ש מה שדחק בזה והדבר ברור דלפי דבריו מאי עד שיפרוט לך עד שפרט הכתוב מיבעי לי' אלא ודאי משמע כא' חייב ומשמע מניה נמי אפי' א' בפ"ע עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו דאז לא משמע אלא חד משמעות דוקא שניהם כא' ומ"ה קשיא להו לתוס' שפיר וע' בפירש"י בסנהדרין וזה פשוט וברור

לימוד סד כ' הרא"ם ז"ל פ' ויקרא פ' ואם מן העוף וכו' וז"ל י"ל דהא דאין למדין למד מלמד ה"מ בהקיש וכו' אבל הכא דאתא וי"ו דואם מן הצאן ו' דואם מן העוף להוסיף תחתון לעליון אין זה אלא קרא וכו' וכאלו כתוב בפי' בצאן זכר תמים ומצי יליף עוף מניה וכו' עש"ב, וראיתי להרב לח"מ ז"ל רפ"ג מה' איסורי מזבח שהק' עליו מהא דגרסי' בפ"ק דשבועות די"א ע"א אמר קרא שעיר ושעיר הוקשו וכו' קס"ד כל חד וחד מחבירו גמר והאר"י כל התורה כולה למדין למד מלמד חוץ מקדשים וכו' הא ל"ק כולהו מקמא גמרי עש"ב וכ"כ רש"י ז"נ שם ד"ה למד וכו' בהקישא קאמר והני כולהו הקישא נינהו עכ"ל ועיקר קושית הרא"ם ז"ל נ"ל דלק"מ דמ"מ למ"ל דכתיב זכר תמים בבקר לילף מוא"ו דבן צאן כי היכי דיליף מניה לענין צפון ש"מ דדוקא בהני וכו' וכן מצאתי למהרש"א ז"ל בס' ש"ש שכ"כ ע"ש ונ"ל להליץ בעד הרא"ם ז"ל דלא כ"כ אלא הכא דהתחלת' דפרשה הוא ולא הול"ל ואם בוי"ו וא"כ מיתורא ע"כ דה"ק דזה כמו זה דילמוד זה מזה וכו' אמנם שם דושעיר קאי אמאי דכתיב לעיל באותו רגל עצמו פרים וכבשים מש"ה שייך שפיר להוסיף בו' דשעיר עמהם ואין כאן יתורא ודרשא בעלמא הוא דהוי כמו הקישא דמ"מ סגי לי' בלא ו' אמנם כאן שהוא יתור גמור הוי כאלו כתיב בפי' תדע דהא לפי האמת לא דרשינן מידי מוי"ו דשעיר כדאיתא התם. עוד נ"ל לו' דשאני התם דסוכות יליף מפסח מאי דיליף פסח עצמו מר"ח בהקיש' דוי"ו מוסיף של סוכות שבאותו וי"ו יליף ג"כ מיה"ך לאין בה ויש בה וכן נמי פסח יליף מסוכה מאי דיליף מיה"ך והו"ל למד מלמד דאינו מבורר כ"כ אמנם הכא דואם מן העוף לית ליה למילף אלא לענין זכר תמים אע"ג דבן צאן מבן בקר יליף בוי"ו מוסיף הוי כאלו כתוב בפי'. אמנם אי ק' הא ק"ל דבפ' איזהו מקומן דף מ"ח ע"א גרסי' התם ר"ע סבר ואם נפש כתב וי"ו מוסיף על ענין ראשון ורבנן נמי הכתיב ואם נפש לימא בהא קמיפלגי דמ"ס היקש עדיף ומ"ס ג"ש עדיפ' וכו' ע"ש ומאי ארי' הא ודאי לר"ע וי"ו מוסיף דהוי כאלו כתוב בפי' עדיף מהקיש' וא"כ עדיף מיהא מג"ש אפילו שנאמר דבעלמ' ג"ש עדיפ' מהיקש הכא שאני. וכן ק' דהא אפי' הא דכתיב במקום אשר תשחט העול' תשחט החטאת וכו' חשיב ליה התם בגמ' הקיש' ופרש"י שם מהיקש דכתיב במקום אשר תשחט וכו' ע"ש והכי נמי חשיב ליה התם דף מ"ט ע"ב דהוי הקיש' וכן נמי באשם דכתיב במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה וכו' חשיב לה הקיש' ויליף מניה דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש ע"ש וה"נ קאמר התם לא יאמר צפונה באשם ותיתי בג"ש דק"ק מחטאת לאו למימרא דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש ע"ש וכן מוכח כל הסוגי' אשר שם הרי אף דכתיב בהדיא חשבינן היקש ממש ואין לך מפורש גדול כזה וכן יש לי לתמוה על מ"ש מרן בכ"מ ז"ל רפ"ה מה' מעשה הקרבנות וז"ל דלפום מאי דאסיק אדעת' דחטאת למדה מעולה בהקיש' אתיב לה אלא כדתני רב מרי אבל לפי האמת לא למדו בהיקש אלא כאלו כתיב בחטאת גופיה להדי' הוא דהא מפורש דבר הכתוב במקום אשר תשחט העולה וכו' והוי כאלו כתוב תשחט העולה בצפון וכו' עכ"ד והלא בההו' קרא גופיה הוא דחשיב לי' התם בכול' ש"ס דהוי הקישא ודברי הרא"ם ז"ל יש ליישבם לפי הדרך הב' שכתבנו ליישב ההוא דפ"ק דשבועות ע"פ מ"ש הרב לח"מ ז"ל רפ"ה מה' מעה"ק שם ע"ש ודברי מרן ז"ל מרפסן איגר' וצ"ע. ותו ק"ל מכאן למ"ש התוס' בפ' הוציאו לו דף נ"א

ומזה אני נבוך מה שראיתי בש"מ למ' י"ט דף כ' ע"א שכתב וז"ל תירץ הריטב"א דכיון דכתיב בעולת חובה כמשפט הרי הוא כאלו נכתבו הלכותיו בה בפי' וכאלו כתיב סמיכה בה בהדי' עכ"ל ובעיני יפלא דלא עדיף הא מדכתיב במקום אשר תשחט וכו' וצ"ע ולעיקר קושית הרא"ם ז"ל משנלע"ד כ"כ מהרש"א ז"ל בס' ש"ש ע"ש

לימוד סה כתבו התו' פ"ד מיתות דף נ"ד ע"ב אע"ג דגופין מוחלקי' וכו' משום דדרשי' ואשה וכו' והיא שפחה וכו' עכ"ל והיינו דהוו ב' כתובים דאע"ג דואשה אצט' משום דהוה כרת מ"מ נילף משפחה אבל בתוס' דפ' י' יוחסין דף ע"ז ע"ב כתבו שם דבגופי' מוחלקים חייב על כל א' וא' והביאו ראיה מה' נשים נדות ע"ש ולפי דבריהם שם צ"ל דהא לא מיחייב הכא דנרבע לזכר ולבהמה ב' משום דלא מיקרי גופי' מוחלקים בנבעל אלא בבועל דכיון דחיובא הוא משום גופו הרי גוף א' הוא אבל אם החיוב משום גוף אחר שבעל אם היו ב' הרי גופין מוחלקי' אלא דאמה שהביאו ראיה מה' נשים. הוא ק' דהוו נדה ושפחה חרופה ב' כתובים וכמ"ש בשמעתי' וצ"ל דס"ל דיש שום צריכותא אלא דק"ל לפי דבריהם שם שכתבו דבכדי נקט שמות מוחלקים ע"ש ומאי קושי' דהא בפ' אותו ואת בנו דף פ"ב ע"ב איפליגו התם סומכוס ורבנן דלרבנן גופי' מוחלקי' נמי אינו חייב אלא א' ע"ש וא"כ שפיר קא' טעמ' דשמות מוחלקי' לרבנן ועכ"ל דדוק' ה' נשים נדות כמ"ש התו' בשמעתי' וכרבנן ועיין בהרב שע"ה פי"ז מה' איסורי ביאה דין י"א מ"ש על דברי מוהרימ"ט ז"ל שם ע"ש ומה שהק' לדברי התו' די' יוחסין מפ"ד מיתות כבר כתבנו בזה אלא שעדיין ק' לפי מ"ש התוס' פ' אותו ואת בנו במתני' שם ד"ה סומכוס דהתם נמי הוו שמות מוחלקים ע"ש דהלא כי איכא שמות וגופין ליכא מ"ד דחייב א'. ויראה דבפ' י' יוחסין פריך ליישב הבריית' ככ"ע אפי' לסומכוס אי ס"ל דאכל ב' זיתי חלב אינו חייב אלא א' כדאית' התם. ובהכי ניחא מה שהק' הרב שע"ה לדברי התו' דפ"ד מיתות דנרבע לזכר ולבהמה הוו שמות מוחלקים ע"ש דההי' אליבא דרבנן. אמנם יש לתמוה על הר"מ במז"ל דבפ"ה מה' שגגות דין ג' כת' דגופי' מוחלקי' גרידא חייב על כל א' וא' ע"ש ואלו בפי"ב מה' שחיטה פסק כרבנן דסומכוס וי"ל דההיא דשגגו' שאני דאיכ' ב' ביאות לא כן או"ב ליכא אלא מעשה א' וכמ"ש רש"י שם במשנה ע"ש ולפ"ז ניחא דברי התוס' דאו"ב אלא דמ"מ התו' דד' מיתות הם תמוהים ואפשר דס"ל דהתם נמי ב' מעשים הוו בבנו ואותו ובאו"ב דשחיטת כולם שע"י נעשה האיסור. אלא שדברי הר"מ במז"ל שם בה' שגגות הם תמוהים שהרי להדי' קאמר בשמעתי' נרבע לזכר ולבהמה לר"ע אינו חייב אלא א' שהן ב' גופות ועוד יש לתמוה דאי בא על הזכר והביא זכר עליו באותו זכר עצמו א"כ מאי פריך בריש כריתות ד' ג' והא ר' אבהו וכו' לדברי ר"ע אינו חייב אלא א' ע"ש אימא דמתני' בזכר אחר והתימ' מהרב באר שבע שם שכתב כלשון רבי' בגמ' שם ע"ש והרב שע"ה ז"ל נתעורר בקו' א' וכת' דס"ל דסוגי' די' יוחסין פליג' אדר' אבהו ופסק כסתמ'