למודי ד' עב

לפום מאי דאסיק דהכי קסבר תנא דמתני' מיהו לפי האמת דבהקישא פליגי א"צ לזה דבשלמא אי ליכא תנא קסבר מקשי' עכ"ל תנא דבמתני' הכי ס"ל אבל השתא לית לן למימר דלא אתי ככ"ע והיינו לשון לימא דנקט דדחיקא ליה שינוייא דקסבר וכו' ור"ל דלפי דבריך הני תנאי כהני תנאי וזה דוחק דתנא דמתני' לא אתי ככ"ע אבל לדידי לא נימא הכי ודחי דלעולם תנא דמתני' לא אתי ככ"ע ומאידך ברייתות דכ"ע לא מקשי' וכו' ומסיק דבהקישא פליגי והשתא ניחא קצת לשון לימא דנקט דמשמע דלא קאי דהכי הוא כל לשון לימא שבגמ' והיינו דלא קאי דהני תנאי כהני תנאי ועיין תוס' דרפ"ק דנזיר דף ב' ע"ב ד"ה לימא: אכן נר' ודאי דליכא למימר דלר' יאשיה ה"נ דעד שיכה שניהם דא"כ אדמפלגי בקללה ליפלגו בהכא' דאיכא נפקותא לענין דינא טפי. ומ"ש הר' ואפשר בדוחק דסבר האי תנא מקשי' וכו' אין כאן דוחק לפי שיטתו דלא אמרי' מתני' דלא ככ"ע דכיון דאסיקנא דס"ל לתנא דמתני' דמקשי' וכו' מדלא תני חומר במכה וכו' ה"נ לר' יאשי' כיון דע"כ מדפריך לר' יאשיה מאי א"ל היינו דבעי לאוקמה ככ"ע א"כ אם נימא דלר' יאשיה לא מקשי' אכתי ק' דליתני חומר במכה וכו' וכמו שהק' הוא ז"ל אוכ"ת שכ' ולפ"ז מ"ש אח"ז ואפשר עוד דסבר לא מקשי' דבמכה עשה בו שלא בעמך וא"כ ילפי' מכה אביו ואמו דבחד מנייהו סגי בק"ו דמקלל שפטר בו שלא בעמך ואעפ"כ חייב על כל א' בפ"ע. אלא דאכתי יש לדחות במ"ש התו' ד"ה ומה מכה וכו' שהק' מה למכה שכן בחנק ה"נ מה למקלל שכן בסקילה וכן נמי איכא למפרך מה למקלל שכן חייב לאחר מיתה עכ"ל לא יתכן כדכתיבנא דא"כ ק' לתני לדידיה חומר במכה וכו' כדפריך בגמ' נמה שדחה דאיכא למפ' שכן בסקיל' ליכא פרכא דהיא גופה נילף כמ"ש התוס' גופייהו אהך דמכה ואע"ג דתנן אלו הן הנחנקין מכה אביו ואמו לית ליה לר' יאשיה הך סברא דה"נ לית ליה דמכה לא עשה בו כדס"ל למתני' ויש לחלק ובעיקר קושית הרב אישתמיטתי' הא דאיתא התם ריש פרקא דמוקי קרא דמכה אדם יומת באביו ע"ש ובפירש"י וממילא משתמע מניה דאפי' א' בפ"ע יומת דהכתיב אדם וע' בהרא"ם ז"ל בפרשת ומכה אביו וכו' ע"ש וברור

עוד כ' הרב ז"ל וז"ל ודע שמצאתי כלל חדש בזה דאפי' ר"י מודה דהוי"ו משמע שניהם כא' וע"כ לא אמרי' דהוי"ו במקום או אלא דוקא במקלל אביו ואמו דלא אפשר בלא ו' דהיכי לכתוב ומקלל אביו ואמו הוה טעינן לפרושי שאביו קלל את אמו לכך צריך ו' ואמרי' דהוי במקום או אבל היכא דמצי למשתק מן הו' וכו' אז אמרי' מדכתב ו' אפי' ר' יונתן מודה דהו' אתא לחבר ולומר שניהם יחד כר' יאשי' וכן מצאתי בפי' רש"י ז"ל מנחות דף צ"א ע"א וכו' וצ"ע לכאורה מהא דכתב רש"י ז"ל בסנהדרין וכו' כמו שפרט בשור ובחמור וכו' ש"מ דאי לאו יחדיו הוה משמע שור לבדו וחמור לבדו והא שור וחמור אע"ג דאי כתיב בלא ו' אלא בשור בחמור לא הי' מקום לטעות ואפ"ה אמר דאי לאו יחדיו הו"א לחלק בא הוי"ו וכו' עכ"ל עש"ב. ואפשר ליישב דעת רש"י ז"ל דהתם נמי איכא למיטעי דהוה משמע לא תחרוש בשור במקום חמור ור"ל דאין חרישה מותרת אלא בחמור אבל לא בשור וזהו בשור תחת חמור ויש מתרצים דהוה משמע שור שהוא מורכב בחמור

עוד כ' הרב ז"ל גם שם בתוס' יש ט"ס במ"ש וז"ל ובקונט' פי' וכו' דלא כתיב מן הבקר והצאן וצ"ל מן הצאן ותדע דהא כתבו אח"כ מן הבקר מן הצאן משמע מזה א' ומזה א' ולא כתבו בו' הרי דבלא ו' הוא דמשמע שניהם כא' והוא כמ"ש רש"י ז"ל בנוסחא שלפנינו וכו' עכ"ל וגם בדבריו יש ט"ס במ"ש דבלא ו' הוא דמשמע וכו' וצ"ל דבו' הוא דמשמע וכו' והנרא' פי' דבריהם דכצ"ל דלא כתיב מן הבקר מן הצאן וכמו שהגיה הר' ז"ל ושוב כתבו משמע שניהם דאתא לפ' מאיזה בהמה מן הבקר ומן הצאן מזה א' וכו' עכ"ל וכמו שהוא לפנינו וברור הוא דמ"ש מזה א' וכו' הוא לפי האמת דמשמע שניהם כא'. ודע שהתוס' בפ' הוציאו לו דף נ"ז ע"ב ד"ה תניא וכו' כתבו וז"ל אבל תימא אמאי קסבר ר' יונתן אין מערבין וכו' כיון דכתיב מדם הפר ומדם השעיר נימא מערבין דאמר בפ' ב' מדות דלר' יונתן וכו' מן הבקר ומן הצאן כמאן דכתיב יחדיו דמי ורש"י פי' התם דלאו מוי"ו קדריש אלא מדשני קרא בדיבורי' וכו' ולא כתיב ומן הבקר וכו' ולא נהירא דלא המ"ל ומן הבקר דהא בקר וצאן הוא פי' דמן הבהמה וכו' עכ"ל ויש להגיה דבריהם דפ' ב' מדות ע"פ דבריהם דהתם. וק' לדבריהם אדקשיא להו אהא דהתם תק' להו בעיקר פלוגתייהו גבי מקלל אביו ואמו לפי מאי דקאמר התם ומן הצאן כמאן דכתי' יחדיו דמי היכי מתיישבת פלוגתייהו במקלל גם לתירוצם הראשון שכתבו שם דמדם הפסיק הענין אכתי תק' גבי מקלל דכתיב נמי בו' ואפ"ה לר"י משמע א' בפ"ע וליכא למימר דס"ל כמ"ש רש"י שם דבמקלל ע"כ למכתב בו' דהוה משמע דאביו קלל אמו שהרי לפי גרסתם שם בפירש"י ע"כ לא גרסי בדבריו התם הך טעמא דמקלל דלא צריכין למימר הכי והתוס' קיימי לפי דברי רש"י. גם לפי התי' הב' שכתבו שם ע"כ ליתא לה"ט ויש ליישב דס"ל דאת אמו את הפסיק הענין אך לפירש"י שהביאו בפ' ב' מדות הקשו לו מסוגיא דהתם דלר' יונתן אע"ג דכתיב ומדם השעיר בוי"ו ס"ל דאין מערבין והתם ליכא למטעי כמו גבי מקללו. נ"ל ליישב בעד רש"י ז"ל דס"ל דלא דמי דנהי דבו' משמע לחבר היינו לענין דלא אמרי' דבחד מנייהו סגי כמו גבי אביו ואמו אלא דבעי' שיעשה שניהם אבל לענין מערבין אה"נ דאין מערבין אבל ליתא דמכיון דהו' דמודם השעיר לא אצטריך לענין דבעי' תרוייהו דמגופי' דקרא דכתב תרתי משמע הכי עכ"ל דהוי"ו אתא למימר דבעי' דמעורבין דוגמא לומן הצאן דכיון דלא אצטריך לגופי' מוקמי' ליה לחבר וה"נ קאמר התם בגמרא תסתיים דר' יאשיה הוא דאמר מערבין דס"ל אע"ג דלא כתיב יחדיו כמאן דכתיב יחדיו והא בכה"ג כ"ע מודו דלא קאמר כמאן דכתיב יחדיו אלא לענין דבעי' תרוייהו ולא דמי כלל לפלוגתייהו וכו' שדעת רש"י שם כתי' א' שכתבו התו' ביומא דומדם הפסיק הענין א"נ כמ"ש שם ד"ה ר' יונתן וכו' ע"ש. אבל אי קשיא לפירש"י מדגרסי' בב"ק דף נ"ד ע"א ורבנן או מבעי לי' לחלק ופירש"י דלא תימא אינו חייב עד שיפול שם שור וחמור ביחד וע"ש בתו' והשתא לפי דברי רש"י ז"ל או למ"ל לכתוב שור וחמור ואנא ידענא דלחלק הוי דהתם ליכא למטעי דלא שייך הכא למימר שור מורכב בחמור ואפשר ליישב עם מה שמצאתי בש"מ לשם שכתב משם תוס' הרא"ש ז"ל וז"ל הק' בתו' וכו' ור"ת תירץ דהכא אפי' ר' יונתן מודה דאי לא הוה או לחלק הוה גמרי' שור דהכא משור וחמור דחריש' מה להלן יחדיו אף כאן יחדיו עכ"ל. ומיהו אכתי לא ידענא אי גמר ג"ש בשור וחמור א"כ לפי האמת למאי אתא ואי לא גמר הא אין אדם דן ג"ש מעצמו והיכי ס"ד למילף ג"ש ואפשר דלאו ג"ש קאמר אלא כעין למד סתום מן המפו'. וע"ק מדאמרי' בפ' אותו ואת בנו דף ע"ח ע"ב גבי שור או שה דפריך והא או מבע"ל לחלק וכו' ומשני לחלק לא צריך קרא דס"ל כר' יונתן ע"ש והשתא ק' דאכתי אפי' לר' יאשיה למ"ל או לחלק נכתוב שור חמור לחוד וידענא דהיינו כל א' בפ"ע דבשלמא אי הו"א דהוי"ו אורחי' דקרא הוא ניחא וע"ש מסוגיא דס"פ שבועות שתים בתרא דף כ"ז ע"א דקאמר דאו להטיב מבע"ל לחלק ופריך הניחא לר' יאשיה וכו' והא אפי' לר' יאשיה. לא אצטריך או דמלהרע להטיב נמי משמע לחלק. ואפשר ליישב דהתם נמי אוכל למטעי וע"כ למכתב בוי"ו דבלא ו' היה משמע להרע אותו דבר שהוא טוב דהיינו להטיב והשתא כי קאמר מבע"ל לחלק היינו אי הוה כתיב להרע ולהיטיב קאמר וע"ק מההיא דריש