למודי ד' סה

יתן ה"ק מאי דלא מוקי לה בשל ישראל דלא מצי שקליה משום דלא קתני לא יתן דמשמע דשל ישראל הוא וכדדייק המק'. עי"ל דמשמע להו דדייקא נמי דקאמר סתמא דש"ס הוא דקאמר לה בין למק' בין למתרץ דהא דשמיע להו דבשל גוי מיירי הוא משום דקתני לא יושיט וכו'. עי"ל דה"פ דמדדייק הכי שמעי' דבשל גוי מיירי דאי בשל ישראל מאי דייק דלא קתני לא יתן אדרבה לשון הושטה משמע בשל גוי ולשון נתינה בשל ישראל דייקא נמי מ"ש התוס' כדאמר ולא כדדייק כנ"ל

וזה חזיתי להרב כרתי ופלתי ז"ל סימן ס"ב שתי' עוד למאי דלא מוקי לברייתא דאמ"ה לב"נ בטמא' משום דמאי דאסור ב"נ בטמאה לאו ד"ה היא דברייתא דפ' השוחט דף ל"ב דאית ליה טעמא דליכא מידי וכו' במפרכסת כמ"ש התוס' שם ה"נ ס"ל בטמאה דדוחק לחלק כמ"ש התו' שם דלישראל מיהא אסור משום טומאה ע"ש אלא מיהו אין זה אלא כשנאמר דאמ"ה דטמאה לישראל ממעיט מקרא דמי שבשרו מותר וכו' כדאיתא בפ' ג"ה דף ק"ב אך אם היה טעמו משום דאין איסור חע"א מעתה בב"נ דליתיה לה"ט דהא אשתרי בטמאה ליתא השתא לטעמא דליכא מידי וכו' וכדאמר בפ' השוחט לראב"י הא טעמא קאמר ומעתה לס"ד דמק' בפ' כ"ש דאמ"ה אסור בהנאה ע"כ דס"ל דמיעוט אמ"ה דטמאה מגזירת הכתוב נפקא דאי לא ליחייב משום דאתי אמ"ה וחייל אטמאה מגו דאתוסף בי' איסור הנאה דאיסור מוסיף לכ"ע חייל וכיון דמקר' נ"ל ה"ה לב"נ דשרי מה"ט דליכ' מידי וכו' ולכן ל"מ לאוקמה בטמא' עכת"ד ואע"ג דלתנ' דמפרכסת אע"ג דליכ' טעמ' דראב"י אית לי' מ"מ ה"ט דליכ' מידי וכו' מ"מ הכא שאני דכיון דלישראל גופי' ראוי הוא לחול אמ"ה גם בטמאה אלא משום דבלא"ה אסור משום טומאה ונמצ' דאיסור אחר גרם לו שלא לחול אם כן בב"נ דמשום דליתי' בטומאה איתיה באמ"ה אין מקום בזה לומר דליכ' מידי וכו' משא"כ אם הוא מגזירת הכתוב. ומ"מ דבריו מדעתי כי קשים דמ"ש התוס' דלישראל מיהא אסור משום טומאה משנה שלימה היא בטהרות דמייתי לה בפ' ג"ה דף ק"ב ע"א ע"ש בפירש"י ד"ה במאי ובתוס' שם ע"ש. עוד אני תמה עליו דרב דקאמר בפ' ג"ה שם דבב"נ ד"ה מוזהרין על הטמאין כטהורין אבריית' דלעיל מניה קאי דממעט לאמ"ה דטמא מקר' אלמ' לא אמרינן דליכ' מידי וכו' גם למאי דיליף מקר'. גם מ"ש דאיסור הנאה מוסיף הוא הנה התוס' שם דף ק"א ע"א ד"ה איסור הוכיחו דאיסור הנאה לא חשיב מוסיף אלא איסור חמור בעלמ' ע"ש וע"ע מ"ש הר"מ ז"ל בפי' המשניו' בפ' אמרו לו אמתני' דיש אוכל אכילה א' ע"ש. ועיין מ"ש בעניותן בלמוד ע' ע"ש

ודע שהק' התוס' בפ' השוחט לר"מ דס"ל דאין אמ"ה נוהג אלא בבהמה טהורה ובב"ן נוהג אפילו בבהמ' חי' ועוף תק' ליה דליכ' מידי וכו' עש"ב והרב חי' הלכות כתב ע"ז לא ידענ' מאי ק"ל וכו' ע"ש. ולי הצעיר דבריהם ברורים דלא ממעט ר"מ חיה ועוף אלא בישראל דכתיב וזבחת מבקרך אבל בב"ן סתמ' בכולהו קמיירי דה"נ לרבנן בישראל מה"ט הוא דמחייבי בכולהו ומ"ש הרב שם דמשמע בין בריש' בין בסיפ' גרסינן טהורה ע"ש לא ידענ' משמעו ואדרבה מוכח אפכא דמדקאמר א"ד טהורה ור"מ אם אית' טמאה וטהורה ור"מ הכי הו"ל להגיה הריש' וה"ה לסיפ'. גם מ"ש הרב דבמלתי' דרב לר"מ נמי גרסינן טהורה ע"ש. אין זה מוכרח דבדרב א"צ להגיה דהא ד"ה קאמר ונקט מלתיה לרבנן וה"ה לר"מ אבל תנא דבריית' דטעמ' דנפשיה מפ' הוצרך להגיה לר"מ כדאית לי' וכו' ותו אם כדברי הרב אם כן סתמא דמתניתין דטהרות דמייתי בתר הכי לסיועי לרב אתיא דלא כר"מ וסתם משנה ר"מ אמנם לדברי התוס' א"ש גם לר"מ ודקתני אינו סופג את המ' ה"נ קאמר משום טומאה ומשום עוף ואצטריך משום ב"ן דאע"ג דאיכא תרתי לריעות' חייב באמ"ה דידיה. ומיהו לפי מה שתירצו התוס' עכ"ל מתני' דטהרות ריש' אליב' דר"ל לא אתיא כר"מ דמוכח מינה דליכא מידי וכו' וכמ"ש רש"י והתוס' שם ע"ש

והנה התוס' תרצו לקושייתם דמ"מ לישראל לא שרי משום דבעי שחיטה עש"ב והרב כרתי ופלתי שם הק' לזה דלפ"ז קס' ר"מ יש שחיטה לעוף מן התורה וא"כ מאי פריך בחולין דף כ"ח למ"ד אין שחיטה לעוף וכו' תהני ליה שחיטה לטהרה מידי נבילה וכתבו שם התוס' דלר"מ פריך ע"ש והלא לר"מ בלא"ה ס"ל יש שחיטה ומאי קו'. ומכאן הוכיח הרב שם ס' רמב"ם פ"ט דמלכים דין י"א שכתב יראה לי דאין ב"נ נהרג על אמ"ה דעוף ע"ש דהא לר"מ ע"כ הכי ס"ל מכח קו' התוס' עכת"ד. ואנכי לא ידעתי מה תקן בזה להרמב"ם דהא לרבנן דר"מ ודאי ס"ל דאמ"ה דעוף ישנו בב"נ וכדאמר רב בהדי' שם אבל בב"נ ד"ה מוזהרין על הטמאין כטהורין ע"ש ומשמע ודאי דאבהמ' חיה ועוף דנקטי רבנן קאי ולו' דטמאין וטהורין אבהמה וחיה דוק' נקט הא ודאי בורכא ותו מתניתין דטהרות דקאי בעוף מוקמינן התם לסיפ' דההיא בב"נ דקתני ואין שחיטתה מטהרתה ע"ש. ועיקר קו' לתוספות ז"ל דבחולין דף כ"ח פריך מסתם משנה או ס"ל כר"מ בהא דמליק' מטהרת

ומרן בכ"מ כתב לדעת רבינו דרב שיזבי מוקי למתני' דטהרו' כולה בב"ן ועש"ב. ולפי שיטה זו לק"מ מה שהק' הרב כרתי ופלתי שם לרבינו מפ' אלו דברים דף ע"ג ומפ' ג"ה ע"ש. ולי הצעיר דברי מרן אינן מובנים דא"ה הי"ל לרבינו להכריע כר' מני בר פטיש מדפריך שם אח"ז רב עמרם לרב דאמר אמ"ה צריך כזית מההיא דטהרות ע"ש ומאי קו' כולה בב"ן כדרב שיזבי דאמילתיה דרב גופיה דלעיל הוא דאמר אף אנן נמי תנינא ממתני' דטהרות ומה גם דלהרמב"ם אמ"ה לב"ן במשהו כמ"ש שם דין י' ע"ש ולומר דפריך לרב אליב' דר' מני ישתקע הדבר ושמעינן מהכא דלכ"ע רישא בישראל וצריך לי רב]

ומעתה צ"ל דההיא דפ' כ"ש פריך מדקתני סתמ' ואמ"ה לב"נ ולא קתני ואמ"ה של ב"נ ש"מ בסתם אמ"ה שאסור לישראל ג"כ. עי"ל דלא ניח' לאוקמה במפרכסת דתהוי פליגא הך בריית' אבריית' דמייתי בפרק השוחט דף ל"ג דתני' א' נכרי וא' ישראל מותרין כו' ע"ש וההיא דר"פ נזירין נ"ל דל"ק דהתם שאני דלרב הונא אשה פטורה מן התור' מכל שישנו בין לעצמה בין לאחרים דהקיף דידה כמי שאינו ואין כאן עבירה כלל דהא לאו בת מינה דהקפה היא דדוק' היכ' שמושיט לו גוף האיסור וה"נ לרב אדא דמקיש מקיף לניקף דמש"ה אפי' גדול שהקיף לקטן פטור כיון דחד מנייהו לאו בר חיובא הו"ל להקפה כמאן דלית' וזה ברור. ולפ"ז ניח' דלא קשי' היכי שרי לרב הונא התם לחובא להקיף בניה והלא: איסור' דאורי' הוא והיכי ספי' להו בידים ולרב אדא דס"ל נמי דגדול המקיף את הקטן פטור הא נמי ק'. ואין לומר דה"מ היכ' דקטן קעביד מעשה כהוצאה ואכילה דר"פ חרש דלית'. והרי סיכה דלא עביד מעשה וכן רחיצה ביה"כ וכתב עלה הר"ן ז"ל בפ' יה"כ דאי הוי דאוריית' לא ספי' להו. וסבור הייתי ליישב לפי מ"ש רש"י ז"ל שם ברפ"ב נזירי' דמקיש להו להברותן ע"ש ובכה"ג שרי. אלא שק' אכתי להר"ן ז"ל דס"ל דה"מ בדרבנן אבל בדאוריית' כל דאיכ' סכנה לא ספי' ומיהו לפי מה שמחלק מרן הב"י ז"ל בא"ח סי' תרי"א בין הגיעו לחינוך ללא הגיעו ע"ש הא ניח' די"ל דבני רב הונא לא הגיעו לחינוך ומ"מ עדיין הקושי' להר"ן דל"ש לי' בכך ולמאי דכתיבנ' הא נמי לק"מ. ועיין להראב"ד ז"ל פי"ב דעכו"ם וכמ"ש מרן כ"מ ז"ל שם ואחר זמן רב ראיתי, להרב שע"ה ז"ל פי"ב דעכו"ם סוף דין א' דפשיט' ליה מלתא דגזרת הכתוב הוא בהקפה ע"ש ולעד"נ כדכתיבנ'. [והנה ראיתי להרב כרתי ופלתי סי' הנז'