למודי ד' נח

ולפי מ"ש לא דמיין ועיין להרב בית יעקב בתשו' סימן ק"כ ע"ש ועיין להרב טירת כסף ז"ל פ' מטות שהק' מפ"ב דחלה ע"ש מ"ש ואינו מחוור. ולע"ד לק"מ דההיא לא דמי' אלא לבהמה בחייה שהכניסו עמהם לארץ שחל עלי' מצות שחיטה מעתה וה"נ חל עלי' מצות חלה משא"כ באיברי' דליתנהו בתקנת'. ואני תמה על הרשב"א שכ' והא לא דמי' אלא לאשת אח וכו' דהתם כתב קרא להדי' ולקחה לו לאשה ודרשי' בפ' החולץ דף ט"ל כיון שלקחה הרי היא כאשתו לכל דבר ע"ש וצ"ע

ודע דאהא דבעי התם באיברי בשר נחירה אמרו עלה בגמ' אימת אילימא בז' שכבשו השת' בשר טמא אשתרי להו וכו' בשר נחירה מיבעי' וכו' ע"ש ומכאן תמה הרב פ' דרכים ז"ל דף ך' ע"א אמ"ש הר"מ במז"ל רפ"ח מה' מלכים שלא הותר להם דבר של איסור אלא כשאין להם מה לאכול ע"ש דאם כדברי הרמב"ם כן הוא אין כאן קושי' כלל ע"ש שהעלה בצ"ע ואני אומר דלפי שיטתו תקשה לי' בפשט' דשמעת' פריך השת' דבר טמא וכו' דהתם מצד הזמן התירתו תורה אמנם הא קמיבעי' לן בבשר נחירה מצד איסורו אי אמרי' כיון דאשתרי וכו' ונהי דמצד הזמן כ"ש דשרי מדבר טמא מצד עצמו מיבעי' לן ונ"מ לדינא כמ"ש הרא"ש ז"ל ע"ש. אמנם הדבר ברור שרבי' ז"ל מפ' דה"ק אילימ' בז' שכבשו השת' וכו' דר' ירמי' לא הזכיר צדדי הבעי' ולא ידענ' אימת קאי אילימ' בז' שכבשו וקבעי מי הותרו להם מצד הזמן שהוא שעת מלחמה א"ד ל"ש השת' דבר טמא גמור אשתרי להו בשר נחיר' דהוה שרי מעיקר' מיבעי ומסיק אלא בז' שחילקו וצדדי הבעי' היינו בגופן שלהם מי אמרי' כי אסר רחמנ' לנחור ולאכול דוק' א"ד כיון דנאסרו בנחירה ל"ש ודנקט בז' שחילקו הוא כלפי מאי דנקט בז' שכבשו להורות שצדדי הבעי' משום מלחמ' ומשום הכי נקט לאחר מכאן להורות צדדי הבעי' דהיינו מטעמ' דהואיל ואשתרי אשתרי והדר קאמר אב"א בז' שכבשו והבעי' משום שעת מלחמה ואפ"ה מיבעי' לי' מי אמרי' דדוקא דכותי' אשתרי א"ד ל"ש זה נ"ל ברור ועיין בס' חנן אלהים בחי' נפרדים ע"ש

ודרך אגב אומר מה ששמעתי מקשים משם חכמי אשכנז על דברי התו' שם ד"ה רע"ק סבר וז"ל וי"ל אי לר"ע מיתסר בשר תאוה א"כ היכי הותרה להם בשר נחירה דבקדשים מודה דבעי' שחיטה כדמשמע בסמוך וכו' עכ"ל והק' ע"ז ממ"ש התו' בפ' הערל דף ע"ב ד"ה מ"ט וז"ל וי"ל דיוצאי מצרים מלו ופרעו ואותן אכלו קדשים אבל הילודים במדבר שלא מלו לא אכלו קדשים אבל בבשר תאוה היו מותרים שלא נאסרה להם שאין יכולין לאכול קדשים וכו' עכ"ל ולפי דבריהם אלו אין מקום למ"ש בחולין דאי לר"ע מיתסר א"כ היכי הותרה להם בשר נחירה וכו' ומאי קשי' הא דהותרה להם לילודים הותר' דלא איתסרו בבשר כלל ע"כ והיא קושי' חזקה. ואין לתרץ ולומר דאין לאוקמ' קרא בילודים דוק' דסתמ' אכולהו קאי דהא לית' דקר' כתיב כי ירחק ממך המקום דהיינו אחר כניסתן לארץ והתם קאי בשנת המ' אחר שנגזרה גזירה על האבות שלא יכנסו לארץ ואע"ג דמבן ס' ומעלה נכנסו מ"מ א' מעיר היו ובודאי אילודים הנכנסים קאמר גם אין לומר דמה זו סבר' הוא לאוקמי חד קרא דכי ירחק בילודים וקרא דכי ירחיב באבות דגבי הדדי כתיבן ודמיין להדדי דהא לית' וכמו שנכתוב בסמוך בס"ד. ואנכי הרואה דקו' הלזו קשי' אגמ' דפ"ק דחולין לפי דברי התו' דפ' הערל דאם כדבריהם כן הוא מאי פריך התם בשלמ' לר"ע היינו דכתיב כאשר יאכל את הצבי ואת האיל וכו' אלא לר"י צבי ואיל גופי' מי שרו ומאי קשי' בילודים קאמר דלדידהו לא אתסר כלל. ולזה י"ל דמשמע לי' לגמ' דמדמשני קרא בדבורי' דהול"ל כאשר תאכל הצבי וכו' דה"נ כתוב כן תאכלנו השת' משמע דה"ק כאשר יאכל לכל אדם ודוגמא לזה אמרו גבי לא יאכל לא יהי' בו היתר אכילה אבל למ"ש התוס' שם ק' טובא. ולי נר' ליישב דמכיון דמהראוי הי' אסור לבנים כמו לאבות אלא שמתוך דוחק הותר להם מפני שאין להם מה לאכול וא"כ הוא אין לנו לומר להתיר להם הנחירה מה שלא נעשית לאבו' דבשלמא עיקר גוף הבשר כיון דלא סגי בלא"ה שעת הדחק שאני אלא בנחירה אמאי כיון דסגי בלא"ה ולהיות דינו בשחיט' כמו דין קדשים דבשלמא אם נאמר דמעיקר' לא אתסר בשר כלל אף לאבות א"כ זהו דינו שהקיל בו הכתוב לעשות דינו אפי' בנחירה אבל השת' דמעיקר' נמי הי' נוהג איסורו אלא שבקושי התירו להם אם כן תרי קולי כה"ג לא עבדינן ובודאי דלא מסתבר התיר נחירה דר"ע אלא כשנאמר דאיהו ס"ל דבשר תאוה לא אתסר כלל דאם נאמר דנהי דלא אשתרי בשר תאוה מכל מקום נחירה מיתוקמ' מיהא בקדשים מ"ה כתבו דבקדשי' מודה דבעי' שחיטה וכו' ומיהו ק"ק לדבריהם דמהיכ' משמע בסמוך דבקדשים בעי שחיטה דהא לפום מאי דמשני אהא דהצאן ובקר ישחט להם דנחירה שלהן זו היא שחיטתן תו לא צריך לפלוגי בין חולין לקדשים וכסברת המק' ושמא י"ל דמשמע להו דלא הדר ביה מהא דמשני שאני קדשים דודאי סברא היא זו וגם המתר' אין סברא שנעלם מעינו מקרא מלא דבר הכתוב הצאן ובקר וכו' אלא ודאי דר"ל דגבי קדשים א"צ לדחוק דנחירה שלהן וכו' דכך הוא האמת דקדשים שאני וזהו שכתבו התו' לשון כדמשמע וכו' ועוד יש לחלק בין לשון ושחט את הבקר דמשמע לשון צווי שיש לו דין שחיטה משא"כ לשון ישחט ר"ל מ"מ כדרך שנוהגין בו וזהו שדייק הגמ' ינחר להם מיבעי ליה מה שלא הוכיח כן גבי ושחט והיינו משום דהתם ע"כ דלהכי אתא קרא אבל הכא נהי דאיכא למימר לאו דוקא מ"מ פריך דאכתי ינחר מבע"ל כי היכי דלא נטעה ומשני דמ"מ לא נטעה דנחירה שלהן וכו' ולפי שיטת הרמב"ם ז"ל בספ"ד מה' שחיטה ע"ש בהלח"מ ז"ל א"ש. אך ק' לר"י הא דכתיב הצאן ובקר ישחט דהא בשר תאוה לא אשתרי להו ועל הילודים לא מצית אמרת דקאי דהא פסוק זה על האבות נאמר ויש ליישב לר"י דמוקי ליה בקדשים ובבעלי מומין דבשלמא לר"ע כיון דבשר תאוה נמי היו מותרים בו א"כ ודאי קרא לא איירי בקדשים אלא למלתי' משא"כ לר"י דלא אשתרי להו בשר תאוה אין כאן דחק לאוקמי קרא בקדשים כיון דלא היו אוכלים כל אכילתן אלא מקדשים. ועי"ל דה"ק דאפי' אם יהי' מותר וישחט להם ומצא להם וכו' מיהו איך שיהי' ק' טובא לכאור' לדבריהם דפ' הערל דהיכי מצינן למימר דהילודים לא נאסר להם כלל אלא ליוצאי מצרים דוקא דהא מקרא דילפינן מניה דבשר תאוה בתחי' לא הותר להם התם כתיב כי ירחיב ה' את גבולך וכו' דהיינו לאחר ירושה וישיבה ויוצאי מצרים לא נכנסו לארץ כי מתו כל האנשים עד תום כל הדור ולא נכנסו אלא ב' ממשפח' ולבניהם התיר להם ומאי האי והלא מעולם לא נאסר להם. שבתי וראה דלק"מ דמכיון דטעם איסורו לאבות משום שהיו כשרים לאכילת קדשים וא"כ כשנכנסו הילודים לארץ ומלו יכול יחזרו לאיסור האבות מש"ה אצטריך להתירו לבנים וממילא נשמע דהאבות שהיה להם טעם הילדים דהשתא נאסר להם בשר תאוה ומעתה נתברר דליתא להך טעמא דכתיבנא מעיקרא בואין לומר ודוק

לימוד מט הרב מהורימ"ט ז"ל בחי' לקידושין דל"ד ע"א בתוס' ד"ה מעקה וכו' כתב דלאו שניתק לעשה אינו בכלל השוה הכתוב שאין הלאו אלא לזרז על העשה ומל"ת נ"ל מאיש ואשה כי יעשו מכל חטאת האדם והא לא מקרי חטאות שניתקן הכתוב לעשה ומכח זה כתב דקושית התו' שם אינו אלא במעקה ומ"ה הוצרך לתרץ בבנה ע"מ לעשות מעקה ובהכי מיתרצו נמי כלהו עכת"ד ואני הצעיר אומר דאין כן כוונת התוס' דכיון דבלא"ה לא מחייבי נשים