למודי ד' נה

דע שראיתי להרא"ם ז"ל בפ' משפטים בפ' כי יכה איש את עבדו וכו' שהק' שם דכיון דגלי קרא בעבד שיהא נדון בדין יום ויומים א"כ יהי' גם ישראל נדון בדין יום או יומים וי"ל דמדה בתורה היא דדבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש א"א יכול להחזירו לכללו וכו' ולא איהו גמר מכללי' ולא כללי' גמר מניה וכו' עש"ב ונעלם מעיני הרב ז"ל תוס' שכתבו דלא מקרי דבר חדש אלא כשסותר וכו' והוא עצמו הביא ל' רש"י שם דפ' איזהו מקומן בסמוך ותקשה ליה לפי דבריו דאמאי קרי דבר חדש לבהונות ולצפון לא קרי דבר חדש וע"כ משום דזה סותר וזה אינו סותר ולעיקר הקושיא כבר כתב שם רש"י ז"ל גבי כי כספו הוא הא אחר שהכהו אע"פ ששהא מעת לעת חייב וכ"ש לישראל הרי דקרא קפיד משום כספו וכן מצאתי בספר פענח רזא ע"ש

עוד כתב הרב ז"ל אבל ליכא לאקשויי למ"ד כלליה לא גמר איהו מניה ולא כלליה גמר מניה היכי יליף רוצח מעבד לומר שמיתתו בסייף דומיא דעבד וכו' דאיכא למימר וכו' לאו מעבד קיליף לה אלא מדכתיב שופך דם האדם וכו' אבל הרמב"ם והסמ"ג כתבו שהרוצח מיתתו בסייף שנא' נקום ינקם וצ"ע עכ"ל ואין לתרץ דגילוי מילתא בעלמא הוא דעיקר מיתה כתיב' ארוצח אלא דאופן מיתתו בעינן למילף שהרי מוכרח הוא דאל"כ ת"ל דאין עמ"ה דדוק' לענין אין עמ"ה [מהני גילוי מלתא] אבל לענין דכלליה לא גמר מניה אפילו בגילוי מלתא לא גמר וכן מוכח מתוס' דאיזהו מקומן שכתבו דאי מקרי כרת דאוב וידעוני דבר חדש לא גמרינן מינייהו סקילה למ"ד [חמורה] אע"ג דגילוי מלתא בעלמא הוא. אמנם גם בזה לא ראה הרב דבריהם דיומא שזכרנו שכתבו להדיא דבמ"מ או בק"ו איהו גמר מכללי' וכללי' מניה וא"כ שפיר יליף רוצח מעבד במ"מ והתימא מהכנה"ג בא"ח בליקוטי הרא"ם ז"ל שכתב שם מדעתו דלא אמרינן דלא הוא גמר מכלליה ולא כלליה מניה אלא דוקא ללמוד במ"מ או בג"ש אבל בק"ו וכו' אמרינן לא איהו גמר מכללי' אבל כללי' גמר מניה עכ"ל וכ"כ שם בכללי המדות ע"ש. ומדברי התוס' נר' להדיא דאפי' במ"מ איהו נמי גמר מכלליה

גם מה שנרא' מדבריו דדוקא בק"ו מדברי הירושלמי שזכרנו מפורש יוצא דבהקישא איהו גמר מכלליה וכלליה מני' ע"ש ודעת הרא"ם בזה נ"ל דאזיל בשיטת תוס' דר"פ איזהו מקומן שזכרנו דס"ל דאפי' במ"מ לא גמר כלליה מניה וכדמוכח בספרי ובירושלמי כדכתיבנא

עוד אני תמה על הרא"ם ז"ל דאשתמיטיה גמ' ערוכה דפ"ד מיתות דף נ"ב ע"ב דיליף התם רוצח מק"ו מעבד ופריך למ"ד חנק חמור מאי א"ל ומשני הקישא הוא ע"ש וא"כ אף אם נאמר דאפילו בק"ו לא גמר מניה, מ"מ מ"ד כלליה גמר מניה מעבד יליף ולמ"ד לא גמר מניה מהקישא יליף וה"ה דהמ"ל הניחא למ"ד כלליה גמר מניה וכו' אלא דפריך הניחא מפלוגתא דריש פרקא דהתם והשתא מ"ד חנק קל כמ"ד גמר מניה ס"ל עיין תוס' דפ' אלו נערות דף ל"ז ע"ב והשתא א"ש להרמב"ם והסמ"ג ז"ל דמייתי מנקום ינקם דאליבא דהילכתא דרבנן דר"ש הוא וא"ש נמי מה שהביא הרמב"ם ז"ל בפ"כ מהל' רוצח הך דרשא דנמצא ההורג לאחר שנתערפה העגל' מואתה תבער וכו' דלכאורה ק' דהא לרבנן דר"ש לית להו הך הקישא כמ"ש התוס' באלו נערות שזכרנו ע"ש וכן ראיתי להגמ"יי שם שכ"כ ע"ש וכפי דברי התוס' דיומא א"ש דבק"ו יליף שפיר וגמריה דהרא"ם ז"ל משופך דם האדם לאו גמרא הוא דשאני בני נח שלא ריבה בהן הכתוב אלא מיתה אחת ועיין בספ"ד מיתות דף ס"ז ע"א ע"ש

וראיתי בס' פענח רזא שהק' דלמ"ד חנק חמור ל"ל למילף בעבד מחרב נוקמת ת"ל מק"ו מישראל ותי' דהו"א מכיון דמקילינן ביה בדין יום או יומים נחמיר עליו בהא קמ"ל ע"ש ויש לתמוה איך נתעלמה ממנו הלכה זו דלמ"ד חנק חמור ישראל גופיה מעבד הוא דיליף בק"ו וגם תירוצו אין הפה יכולה לדבר דא"כ בטלה תורת ק"ו של תורה וצ"ע

עוד אני תמה לדברי הגאון ז"ל דס"ל דאפילו בק"ו לא גמר כלליה מניה דא"כ תקשה ליה במכילתא שהביא רש"י ז"ל שם גבי בשבט דיליף עבד בק"ו מישראל שאינו חייב אלא בדבר שיש בו כדי להמית ולכ"ע לא גמר איהו מכלליה. ולומר דס"ל להרא"ם ז"ל כדכתיבנא לעיל בראש אמי"ר וכתבו ג"כ מורינו הרב המו' מהרי"ל ז"ל וא"ש השתא הך ק"ו דיש בו כדי להמית כיון דאינו חידוש ודמי לסקילה גמרינן. ליתא דמה הקש' א"כ היכי יליף רוצח מעבד וכו' כיון דאינו חידוש כלל. ונראה דס"ל למרן ז"ל דדין יום או יומים מיקרי סותם כללו והוא עפמ"ש הרב צאן קדשים ליישב קושית הרב ברה"ז ז"ל הנז' דע"כ לא כתבו התוס' דהא דחטאת מצורע טעונה נסכים חשיב תוספת ולא סותר אלא משום דכל קרבנות הצבור והיחיד טעונין נסכים עש"ב והשתא ה"נ דין יום ויומים לא מצינו לו בכל חייבי מיתות ומ"ה קרי סותר וניחא לפ"ז דברי מהר"ש בר מנחם ז"ל שהביאו התוס' ז"ל ביומא ממה שהקשי' לו ועיין ביבין שמוע' באורך בזה ואין להאריך

ומעתה הבוא נבוא למ"ש רבינו ז"ל דהעושה אוב וידעוני בשוגג חייב חטאת קבועה ויש לתמוה עליו דמסוגיא דספ"ד מיתות אמתני' דאוב וידעוני מוכח שם דלר"ל בין לר"ע בין לרבנן ליכא חטאת בידעוני כלל דליתיה אפילו במעש' זוטא ולר"י אליבא דר"ע הוא דמחייב ולא לרבנן והרי בפלוגת' דר"ע ורבנן דיש כריתות גבי מגדף פסק רבינו ז"ל בפ"א מהלכות שגגות כרבנן. ויותר יש לתמוה על מרן כ"מ ז"ל שהביא פלוגת' דר"ל ור"י וכתב דידוע דהל' כר"י ע"ש והתם קאמר בגמרא להדיא ור"י מ"ט לא אמר כר"ל אמר לך מתני' דכריתות ר"ע היא דאמר לא בעינן מעשה ואי לאו טעמא דשניהם בלאו א' ג"כ בדין הוא דליתנייה כיון דר"ע היא. ויראה ליישב דברי רבינו ז"ל דידעוני דאיירי ביה היינו דאית ביה מעשה וכמ"ש לקמן וז"ל כיצד מעשה הידעוני וכו' ומקטיר ועושה מעשה אחרי' ע"ש וכ"כ בפ"א מהל' שגגות דין ד' בעל אוב בעל ידעוני במעשה ע"ש וזהו שלא כתב ג"כ בעל אוב במעש' משום דסתם אוב במעשה הוי דכותה גבי ידעוני שסתמו בלא מעשה הוא ולהכי תני התם אוב דמלתא פסיקתא הוא שישנו במעש' אבל לא ידעוני משום דסתמו בלא מעשה ולזה קאמר ר"ל משום דלית ביה מעשה דע"כ צ"ל בפשיטות לרבינו ז"ל שכתב ידעוני במעשה וכ"כ הלח"מ ז"ל אלא שהוא ז"ל נדחק דמעש' דידעוני כפירש"י בידעוני דגמ' והשתא יעלו דברי רבינו ז"ל אפי' כר"ל לרבנן וזה ברור

לימוד מב כתבו התוס' ז"ל בפ"ק דחגיגה דף ז' ע"א ד"ה דנין וכו' א"נ שאני התם דתנא ביה קרא תריסר זמני וכו' עכ"ל ודבריהם תמוהים דה"נ הכא הא תנא ביה קרא תריסר זמני והרב פר"ח ז"ל בליקוטי מים חיים עמד ע"ז ע"ש מ"ש כי הם דברים תמוהים ונלע"ד דשאני הכא כיון דמעשה הוה א"כ שפיר כתב בכולהו קרא לומר שביום הא' הקריבו כך וביום הב' וכו' דהכתוב אומר מעשה שהיה ואין ראיה השתא מדתנא ביה קרא אבל ההיא דכלי מצרף וכו' דלא היה מעשה באותו ענין הכי אלא דדינא קאמר לענין טומא' שאם נטמא' חתיכה א' נטמא כל מה שבכלי וכי היכי דלא נימא מדכתביה גבי שעה למימרא דדוקא דין זה לאותו זמן ולא לדורות מש"ה אמרינן שפיר מדתנא ביה קרא וכן כיון שלא הי' מעשה שנעשה כך בכל קרבן נשיא עד שנאמר דאצטריך לומר מה שנעש' ואע"ג דשמואל ס"ל בפ' הקומץ דתנא ביה קרא וכו' אע"ג דהוה נמי מעשה. בלא"ה הא דשמואל אין לומר דשביק ב"ה ועביד כב"ש אלא ודאי דקאי כב"ה וע"כ לא קאמרי ב"ה דילפי