למודי ד' נד

במכילת' לאי' הנאה והיינו הנאת עורו כדאי' בפ' ד' וה' ע"ש:

וכבר ראיתי מה שהק' הרב ברכת הזבח ז"ל לדבריהם מדגרסי' בת"כ והביאו רש"י ז"ל לקמן דף נ"ז ע"א ד"ה ה"ג וכו' לפי שיצתה תודה לידון בדבר חדש שטעונה לחם וכו' גם רש"י בחומש פ' נשא הביא ברייתא דספרי וז"ל ומנחתם ונסכיהם של שלמי נזיר וכו' ע"ש והרי לחמי תודה ונזיר הוא דבר נוסף וע"ז כתב ושאלתי את רבותי ולא השיבו לי דבר נכון ומתקבל וצריך תלמוד ועיון עכ"ל ומהרש"א ז"ל בס' ג"ה תי' על זה וכלל דבריו לכ"ע טפי עדיף למילף כלליה מניה טפי מאיהו מכלליה וכך הוא לשון המדה וא"כ דוקא לענין כלליה דלא גמר מניה דוקא הוא שכתבו בעינן סותר אבל לענין איהו דלא גמר מכלליה הוא אפי' בלא סותר אלא נוסף דלענין כלליה מניה בעינן חידוש גמור כיון דסברא הוא למילף מניה מיהו בחידוש גמור כגון כשסותר לא גמרי' מניה עכת"ד וניחא לדרך זה קושית מהר"ש בר מנחם ז"ל שזכרנו ממה שהק' עליו הוא ז"ל עצמו כאמור ולי הצעיר אחר המחילה לא נהירא דלפ"ז לא יהיו שאר חטאות טעונות מתן דמים ואימורים לגבי מזבח כיון דאיהו לא גמר מכללי' אפי' נוסף וכה"ג הקשו התו' מבהונות אמנם לפי מה שכתבנו לתוס' דיומא יתיישב קושייתינו עם קושית הרב ברה"ז ז"ל דלא כתבו התוס' אלא דוקא כגון נסכים בשאר חטאות ואשמות וכרת בשאר מכשפים דלא נזכר בכללו ממעשה זה כלל וה"נ גבי שאר מכשפים לא נזכר בו מהמיתה כלל דסתמא כתיב לא תחיה ולא קפיד אלא להטיל עלינו שלא נחייהו ואי הוה כתיב ביה מיתה להדיא אה"נ שיהא הכרת סותר כללו כיון דנחית לפרושי מה הוא העונש למכשפים אבל השתא דסתם ולא פי' משום דלא נחית לעונש הראוי לו אלא למסור לנו מיתתו וכרת בידי שמים אבל גבי תודה ונזיר דממין אותו מעשה זכר הכתוב בפ' נסכים בשלח לך סלת בלולה בשמן א"כ כיון דגלי קרא באותו מעשה בעצמו מה משפטו וקאמר שיהי' סלת בלול' וכיון שקבעו לזה אין לנו לשנות ממנו ולעשותו לחם והכתוב נחית לפרושי אי איתא הו"ל לפרושי כולי דינא וה"נ בתודה וכן נמי גבי השור יסקל התם נמי סותר הוא כיון דנחית לפ' דיני עונשו אי איתא הו"ל לפ' וע' ברא"ם ז"ל בפ' נשא ובפ' צו גם בתודה ונזיר יש בהם הרבה עשרונים עיין בפירש"י ורא"ם ז"ל בפ' הנז' ובר"פ התודה ואלו בפ' שלח לא כתיב לכל המרבה אלא ג' עשרונים ואין זה תוספת כיון דנחית פ' כמה עשרונים יהיו ומ"ש התו' שזה כולו למזבח וזה וכו' לאו דוקא סותר בכה"ג ולא באו אלא לאפוקי נסכים:

ומה שאני תמה על דברי התוס' דיומא שכתבו דבמ"מ או בק"ו איהו גמר מכלליה וכלליה נמי גמר מניה מדגרסי' בירושלמי פ' תמיד נשחט ה' ב' פסח לשם בעלים מנ"ל ודין הוא ומה חטאת שאין מחשבת ערלים וטמאים פוסלים צריכה שתהא לשם בעלים פסח שמחשבת ערלים וכו' א"ד וכו' א"ר מנא וכו' ומחטאתו של מצורע אנו למדין וכי חטאתו של מצורע לאו לחידוש' יצתה שתהא טעונה נסכים וכו' ע"ש הרי דבק"ו לא ילפי' מדבר חדש אפי' מידי דלאו כלליה וכ"ש וק"ו מידי דכללי' וע"כ צ"ל דהגורל אינו סותר ודברי התוס' ז"ל תמוהים וצ"ע וכן נראה להדיא מדברי התוס' דר"פ איזהו מקומן שם ד"ה וכתוב בהאי וכו' וז"ל תימא ושאר אשמות היכי גמרי מאשם מצורע מה לאשם מצורע שכן בא להתיר ע"ש ואי כדבריהם דיומא הא לק"מ כיון דאפי' למ"ד לא כלליה גמר מניה במ"מ וק"ו ילפינן מעתה למ"ד כלליה גמר מניה אפי' בלא מ"מ וק"ו כגון שיש להשיב גמר מכח המדה וצ"ע. עוד עמדתי מרעיד על דבריהם מדתניא בספרי פ' נשא קדש הוא לכהן וכו' למה נאמר לפי שהוא אומר כי את חזה התנופה ואת שוק התרומ' לקחתי אף שלמי נזיר במשמע הרי הכתוב מוציאו מכללו אין לי אלא הפרשת זרוע הפרשת חזה ושוק מנין ודין הוא ומה אם שלמי יחיד שאין טעונין הפרשת זרוע טעונין חזה ושוק שלמי נזיר וכו' א"ד וכו' אם זכיתי מן הדין מת"ל קדש הוא לכהן על חזה התנופה וכו' אלא כל דבר שהיה בכלל חזה ויצא לידון בדבר החדש א"א יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב ע"כ ופי' למה נאמר כאן חזה ושוק הרי בכלל שלמים הוא ומשני הרי הכתוב מוציאם מכללם להשמיענו דין זרוע ומכיון שיצא לחידושו לא ילפינן מכלליה לחזה ושוק והיינו דקאמר אין לי וכו' והדר פריך ואכתי תיתי בק"ו מזרוע ופריק אלא כל דבר שהי' בכלל וכו' עד שיחזירנו הכתוב בעצמו ואפי' בק"ו לא גמר מכלליה זהו הצעת הברייתא הרי מבואר להדיא הפך מדבריהם ז"ל וצל"ע אבל מאי דקרי לזרוע דבר חדש לפי מ"ש א"ש:

כתב עוד מהרש"א ז"ל שם וז"ל ויש לעיין בדבריהם דק' דידהו אדידהו דהכי כתבו ואי מקרי כרת דכתיב גבי אוב וידעוני דבר חדש היכי גמר מנייהו סקילה למ"ד כלליה לא גמר מניה משמע דלמ"ד כלליה גמר מניה אין ראיה ולקמן כתבו וז"ל ולא גמר מניה אלא מידי דלא חדש בו הא מאי דחדש בו אפי' למ"ד כלליה גמר מניה מודה דלא גמר וא"כ אמאי לא הכריחו לעיל הכלל מאוב וידעוני לכולהו מ"ד אף למ"ד כלליה גמר מניה כיון דלא גמר אלא החידוש הסותר אלא ודאי דכרת אינו סותר עכ"ל ודבריו מעורבבים ואפשר שט"ס נפל בהם ודברי התוס' ברור מללו דנהי דהחידוש לא גמר מ"מ מה שאינו חידוש ע"ז קאמר מ"ד דכללי' גמר מניה וא"כ אפי' אם נאמר דכרת חידוש הוא מ"מ סקילה לא הוי חידוש דגילוי מלתא בעלמא הוא ויליף מניה לענין סקיל' ולא לענין חידוש

עוד הקשה דלמאי אצטריך כחטאת כאשם להחזירו לכללו לפי מ"ש התוס' ביומא דאפי' לא החזירו לכללו אפי' איהו מצי גמר מכלליה בק"ו או במ"מ ה"נ נימא ומה בשאר אשמות שאין טעונין נסכים טעונין מתן דמים מצורע שטעון נסכים אינו דין שטעון מתן דמים כו' עכ"ל וראיתי להרב המו' בעל חק נתן נר"ו שתירץ לזה בחידושיו דאיכא למפ' מה לשאר אשמות שכן באין לכפר תאמר במצורע שאינו בא אלא להכשיר ע"כ ומיהו אכתי ק' גבי תודה ונזיר דאמאי אצטריך להחזירו לכללו ליתי בק"ו משאר קרבנות ומה שאר קרבנות שאין טעונין נסכים וכו' תודה ונזיר מיבעיא וליכא למפ' מידי מיהו גבי תודה שייך למפ' הכי דלאו לכפר אתיא אלא הודאה בעלמא אבל ק' מנזיר לר"א הקפר דאמר נזיר חוטא ומ"מ נרא' דלא מקרי חוטא אלא לענין חטאת אבל עולתו ושלמיו אינם ענין כלל לכפרה והכי מוכח בפ' היה מביא דף ט"ו ע"א ע"ש בגמרא ועוד נר' דליתא להאי פרכא דהא איכא למימר עולה ושלמים יוכיחו שאין בהם כפרה ואפ"ה טעונין מתן דמים ומנייהו נמי הוא דעבדי ק"ו דאינם אלא לנדבה ואין לנו לומר בזה אלא דטרח וכתב לה קרא ועיין בפירש"י ר"פ כל הפסולין דף ל"ג ע"א ד"ה קסבר וכו' ובתו' שם ע"ש

עוד הק' וז"ל תו איכא למידק כפי הכלל שכתבו ביומא א"כ מה הקשו התוס' דלילפו שאר עריות מאשת אח והאיכא פרכא כדפריך בפ"ק דיבמות מי דמי הכא חד איסורא התם תרי איסורי וכו' גם כפי הכלל ההוא שכתבו ביומא ניחא קושיא אחרת דיהיו אשמות טעונות מתן בהונות ובהא א"ש דאיכא פרכא מה למצורע שטעון נסכים עכ"ל לענ"ד לק"מ דהתוס' למ"ד כלליה גמר מניה קיימי דלדידי' ודאי אפי' איכא פרכא ילפי' דומיא דללמד על הכלל וזה פשוט

אמנם מצאתי בחי' הרמב"ן ז"ל בפ"ק דיבמות שכתב וז"ל דלא גמר איהו מכללי' אבל כלליה גמר מניה במ"מ וכו' והא דלא גמרי' שאר אשמות לבהן יד משום שזה מכשיר ושאר אשמות מכפרין א"נ מיעוטא כתיב בהו וזאת תורת האשם דלא בבהונות עכ"ל: