למודי ד' נג

ולעיקר הקושיא נ"ל לומר דלא ילפינן שאר אשמות וכן שאר חטאות מאשם וחטאת מצורע לנכסים משום דדרשי' במנחות דף צ' ע"ב מלפלא נדר וכו' למעט דבר שבחובה מנסכים ובמצורע רבי להו התם מקרא ע"ש. שו"ר להרב קרבן העדה בפי' לירושלמי פ' תמיד נשחט שהקשה מסוגיא זאת לפי' רבינו נתנאל ע"ש ומיהו הא ל"ק דאהני הקישא ואהני מיעוטא דלפלא נדר דמוקמינן ליה בבכור ומעשר ופסח

ותו ק"ל על תי' הר"ש דבריש איזהו מקומן פריך הגמ' האי מיבעי לי' לכדתניא ומשני לכתוב בהאי ולא לכתוב בהאי ופריך הניחא אי ס"ל כלליה גמר מניה וכו' ולפי דברי הכריתות מאי ניחא הא כיון דלא כתיב צפון בשאר אשמות כלל הו"ל דבר חדש כמו נסכים ואיברא דמ"ש התוס' שחיטת צפון לכאור' מורה כסברת הכריתות דדוקא לענין עיכובא הוא דילפי' דאינו חידוש כיון דלמצוה מיהא כתיב בשאר אשמות. אבל ליתא דלמ"ד כלליה גמר מניה לעכב משאר אשמות הוא דילפינן דהתם הוא דאייתר כדקאמר לכתוב בהאי ולא לכתוב בהאי ואין לו' דא"כ הוי איהו גמר מכלליה לענין עיכובא דליתא דע"כ לא מיתוקם צפון בשאר אשמות לעכב אלא בתר דאית לן צפון דמצורע וא"כ ע"י שניהם נלמד זה והשתא א"כ מהו זה שכתבו שחיטת צפון לעכב כלליה גמר מניה אלא ודאי דלשון לעכב אינו מדוקדק ובתוס' דאיזהו מקומן ליתא ואפשר שט"ס הוא וכ"כ רש"י ז"ל שם בהדיא וכמ"ש התוס' נמי כדפירש"י ותו ק"ל לדברי הר"ש דאכתי תקשה יהיו שאר חטאות טעונות נסכים מחטאת מצורע להאי מ"ד ובחטאת מצורע אין בו דבר חדש שסותר: תו כתבו התוס' דא"כ היה יוצא לידון בדבר חדש כיוצא בו ללמד על הכלל כלו יצא כצ"ל וכ"כ ברפ"ק דיבמות וק"ק ומאי קושיא והא טובא איכא בינייהו דיוצא לידון בדבר חדש איהו לא גמר מכלליה משא"כ בללמד על עצמו ועל הכלל דאיהו נמי גמר מכלליה והגם שלשון המדה ללמד על הכלל כלו קאמר מ"מ הנמשך ממנה הוא דאיהו ודאי גמר מכלליה שלא בא אלא לשמש את הכלל ומדת דבר חדש אי אתה יכול להחזירו לכללו דאיהו לא גמר מכלליה להיותו ככללו כפשט לשון המדה וה"ז סותר הנמשך ממדת ללמד על הכלל ואינו חוזר להיות כדין כללו

ומצאתי למוהר"י בן לב ז"ל שהק' לזה וע' במדות אהרן ז"ל שכתב משמו שה קשה ב' קושיות ע"ש ולא ידענא אנה מצא כך להרב ז"ל בב' קושיות אלו שהם קושיא אחת ועליהן כתב הרב ז"ל דלא דק בשתיהן ע"ש מ"ש וראיתי ובספרים חדשים שהוסיפו בדברי התוס' בסוף לשונם ואין זה חידוש ועיין בחי' הרשב"א ז"ל שם ול"נ ליישב דכוונתם כיון דהחידוש מיהא איתיה בכלליה כי יליף מניה א"כ אין שום עדיפות נשאר לו על מדת ללמד על הכלל ואפי' איהו נמי ליגמר מכלליה אחר שעדיפות שיש לו ישנו נמי בכלליה כי יליף מניה ובשלמא אם נאמר דשאני אשם מצורע בבהונות משאר אשמות אז יש לנו לומר דלא מצי תו גמר מכללי' דכיון דאשתני אשתני לכולא מלתא אבל אם יהי' חידושו גם בכללו סברא הוא שיהא חידוש כללו בו ומ"ש באיזהו מקומן דא"כ לא היה עוד כאן דבר חדש עכ"ל אלשון הברייתא הקשו

עוד כתב שם מוהר"י ן' לב ז"ל וז"ל אבל בפשט השמוע' ק' טובא דקאמר ואי לא אהדריה קרא הו"א למאי דנפק נפק וכו' ה"נ אשת אח וכו' ולמימר האי אמאי אצטריך דנר' דהא בהא תליא ומ"ה אמרינן דאשת אח דאשתר' וכו' והלא אפי' דהוה אמרינן דגמר איהו מכלליה כיון דלא גמיר כלליה מניה בדבר שנתחדש בו ויצא לידון בדבר חדש שאינו בכלל אף אנו נאמר דאשת אח דאשתרי אשתרי ולא אכפת לן ולא מידי אי למאי דנפק נפק וכו' ומסתייה בבריי' לחוד וצ"ע עכ"ל ונר' ליישב דתלמודא בעי למפרך לכ"ע מהך סברא דאיהו לא גמר מכלליה ואע"ג דלא שייך למילף אשת אח מכללי' דשאר עריות מ"מ כך היא המדה דאי לא אהדריה קרא הו"א למאי דנפק נפק ואין לך להוסיף לאשם מצורע שום מידי אחרינא ממאי דנפק ה"נ גבי אשת אח למאי דנפק להיתרא נפק ואין לך להוסיף עליה ערוה אחרת נמצא דפריך ליה ממדת [יצא לדון בדבר חדש] דאיהו לא גמר מכלליה לכ"ע שכך היא המדה בלשונה א"א יכול להחזירו לכללו

וראיתי כתוב בגי' ת"כ במדה זאת וז"ל ומקשה הראב"ד ז"ל למה הוצרך לומר שחיטת צפון באשם מצורע ולא סמך על החזרת הכלל ותי' משום דאשם מצורע יצא להעמדה וסד"א במק"ם העמדה תהא שחיטה קמ"ל ושחט בצפון עכ"ד והוא פלא דבפ' איזהו מקומן מסיק דמהחזרת הכלל לא ילפי' דכי אהדריה לגבי מתן דמים ואמורים דבעי כהונה אבל שחיט' וכו' לא בעי צפון מדכתיב כחטאת האשם ולא כתיב כחטאת היא שמעינן צפון לאשם מצורע ושחיטת צפון דכתיב ביה אתא לעיכובא לשאר אשמות ע"ש הסוגיא וצל"ע:

ודע דאין להק' דמאי ק"ל לתוס' מחטאת מצורע ואוב וידעוני הא בגמ' התם ביבמות קאמר מי דמי התם כלל באיסור ופרט באיסור הכא כלל באיסור ופרט בהיתר הרי דאין דנין דבר חדש אלא כשהפרט בהיתר וגבי חטאת ואוב וידעוני פרטי באיסורא נינהו להחמיר בנסכים ובכרת די"ל דטעמא מאי הוא ודאי משום דכשהפרט בהיתר ליכא לאקשויי למה יצא וע"כ ללמד על הכלל אבל כשהפרט באיסור ליכא לאקשויי למה יצא דהא יצא לחידושו וכן מתבאר מדברי רש"י ז"ל שם וא"כ גבי נסכים דליכא למפרך למה יצאו אף דאיסור נינהו בדבר חדש נידונין כיון דאינו לאותו איסור עצמו בכללים כמו שלמים וה"ה דתקשה להו נמי ההבערה ואפיה ותירצו דדוקא סותר הוא דחשיב דבר חדש ומאי דקאמר תלמודא כלל באיסור ופרט בהיתר היינו שסותר איסור כללו אבל אם לא יסתור איסור כללו אלא שיוסיף ואפי' להיתר דיינינן לי' בנלמד על עצמו אע"ג דליכא לאקשויי למה יצא עיין ברא"ם ז"ל ריש פ' בהר סיני וז"ל תוס' הרא"ש פ"ק דיבמות אההיא ברייתא דשלמים הקשה הקדוש מרדו' דאין מדה זו דומה לשאר מדות שבתלמוד שהם כיוצא בו ששאר מדות יצאו ללמד על עצמן וגם למדו על אחרים כגון אשת אח וכו' וכן הבערה וכו' אבל שלמים מה למדו על עצמם ובעלמא דריש ליה כמו כלל ופרט מרוחק זה מזה עכ"ד ובפ"ד מיתות דף ס' ע"ב מצינו דומיא דשלמים גבי זביחה בכלל היתה ע"ש:

הנה זאת עולה מדבריהם דמה שהוא נוסף לא קרי דבר חדש ומזה אני תמה על מ"ש התוס' ביומא דף ע' ע"ב וז"ל הק' מורי הר"ש היכי גמר מהכא והא יוה"כ דבר שהיה בכלל כל הקרבנות שיקדש בהם השם ויצא לידון בדבר חדש בגורל א"א יכול להחזירו לכללו וכו' עכ"ל והא התם נוסף הוא ולא סותר כמו נסכי מצורע. ושו"ר בהליכות אלי בכללי היו"ד שהניח קושיא זו בצ"ע ע"ש. ול"נ ליישב דלא דמי דגבי נסכים בשאר אשמות לא נזכר בהם ממעש' נסכים כלום אלא שלמצורע הוסיף באשמו מעשה אחר והם הנסכים משא"כ בקידוש שבכל הקרבנות כתיב בהם קידוש בשם כמ"ש שם תוס' ישנים ע"ש א"כ הוא ודאי דקידושו בשם ולא בדבר אחר דכיון דנחית קרא לקבוע קידושו [ולא פי'] במה לא לישתמיט מלמימר בו שם קידוש בדבר אחר ודמי מיהא לבהונות דמעשה הדם הכתוב קבעו כלו למזבח ומנין לנו להוציא ממנו לדבר אחר אם לא גילה בו להתירו מכללו לבהונות. ועם האמור ניחא לי מה שהוק' אצלי לדבריהם מהא דתניא במכילתא פ' משפטים השור יסקל עד שלא יאמר יש לי בדין ומה אם התם בסקילה מועד לכ"ש לא אם אמרת בתם שאינו משלם כופר וכו' ת"ל השור יסקל ד"א היה בכלל ויצא לידון בדבר חדש והחזירו הכתוב לכללו ע"כ והא הכא דאינו סותר אלא נוסף הוי חשיב ליה דבר חדש דהא דכתיב ובעל השור נקי דריש לי' התם