למודי ד' נב

ומינה הפך דעת הרא"ש ז"ל. ובהא א"ש דמספקא ליה מעיקרא אם יש לחלק בהקיש היכא דאין עיקר הדבר מפורש או דילמא ל"ש והדר פשטה דיש לחלק וכו' אבל כל זה ליתא למעיין בס"פ כל התדיר דף צ"א ע"ב ובפירש"י שם ע"ש וכן נמי מתבאר דליתא להא מלתא מסוגיא דר"פ הנשרפין ע"ש גם בפירש"י. ואין לו' נמי דבג"ש פליגי בכל גוונא מיהו בהקישא היכא דעיקר הדבר מפורש לכ"ע אוקי באתרא אבל כשאין מפורש גם בהיקש פליגי הא ודאי בורכא דכיון דההיא דקדושין שייכא בפלוגתא מהו זה דבעו לה תיבעיא והדר פשטוה בסתמא והיא תליא בפלוגתא וכדכתיבנא ואין להאריך

אח"כ האלהים אינה לידי שיטת תלמידי הרשב"א ז"ל לקידושין וראיתי כתוב שם וז"ל הדר פשטה ויצאה והית' ולא אמרינן דון מינה ואוקי באתרא דהוי כקידושי כסף דבג"ש הוא דאיכא מ"ד הכי אבל בהקיש דון מינה ומינה עכ"ל והדברים עתיקים וצריכין תלמוד גדול ועיין בפ' האיש מקדש דף מ"ח ע"א דמוקי הא דר"ל הכא בפלוגתא דתנאי ע"ש ועיין להרב אור יקרות בחי' שם ע"ש

לימוד מ מיבעיא לן בפ' איזהו מקומן דף נ' ע"א בדבר הלמד בהקיש אם חוזר ומלמד בבנין אב ובעי למפשטה מדאצט' צפונה באשם ולא אתי בבנין אב מחטאת ודחי משום דאיכא למפ' וכו' ע"ש וקשיא לי דהא התם איכא ק"ו ולא בנין אב דכי קאמר דתיתי חטאת מעולה ואשם פריך שכן זכרים ע"ש וא"כ שפיר איכא למימר מה חטאת שהיא נקבה טעונה צפון אשם זכר תיבעיא ואין כאן מ"מ אלא ק"ו ויקשה אכתי דתיתי בק"ו כדאיתא התם ע"ש וי"ל דהך פרכא דשכן זכרים פרכא כל דהו הואי דאין הזכרות גורם צפון ובחדא מתרתי פרכינן כל דהו ואע"ג דהתם לא הדר דינא דכי פרכת מה לעולה שכן כליל נימא אשה יוכיח ותו לא. י"ל דאיכא למפ' מה לאשם שיש לו קצבה כדפר' התם בפ"ק דף י' ע"ב ע"ש אבל ק' אכתי איכא ק"ו הכי ומה חטאת שאין לה קצבה טעון צפון אשם וכו' ואפשר לומר דהאי פרכא כל דהו הואי ולא פריך לה התם אלא אחדא מתרתי. ואיברא אכתי קושיין במקומה דכיון דלא הדר דינא בחטאת מעול' ואשם היכי פריך כל דהו שכן זכרים ומיהו הא משמע בפ' כל הבשר דבחד מתרתי אפי' לא הדר דינא פרכינן כל דהו כ"ש בתוס' מיהו ליש גורסים שהביא הרב ה"ע בדין זה ע"ש הא ק' ונ"ל דאי מק"ו איכא למימר מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ובהקישא דומיא דמלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא בג"ש עיין תו' דפר"א דמילה דף קל"א ע"ב ד"ה אי מעומר וכו' ע"ש אמנם במ"מ לא אמרי' טרח כמ"ש שם התו' ע"ש ואפי' לדעת הרב הכריתות ז"ל הביאו ה"ע בדין ב' כתובים שכתב דלמ"ד מלמדין ס"ל דמלתא דאתיא במ"מ טרח וכו' ע"ש ה"מ למפ' הכא הניחא וכו' אלא דעדיפא פריך דאפי' מדינא לא אתי אמנם לדעת הרא"ה ז"ל שהביא מהר"ב בש"מ לפ' אלו נערות דף נ"א ע"ב שכתב דלא אמרי' טרח וכתב לה בג"ש ע"ש הא ק'. ונ"ל ע"פ מ"ש מוהרי"ק ז"ל בכללי הגמ' בשם גדולי האחרונים דלכך ניתנה מדת ק"ו ולא סגי במ"מ משום דאצט' ק"ו ללמד ב' עניינים דלא דמי משא"כ במ"מ צריך השוא' ביניהם ע"ש והשתא א"ש כיון דאיכא התם השואת מ"מ א"כ שמעי' שפיר מדלא שתיק מצפון דאשם דליתי במ"מ ש"מ וכו' והשתא ליכא למימר דליתי בק"ו דאי הוה שתיק מיניה איכא למיטפי לאתוויה במ"מ זה נ"ל ברור ועיין תוס' שם דף נ"א ע"א ד"ה מ"מ ע"ש [עיין בלמוד קמ"ז ע"ש] שבתי וראה דמ"ש דפרכא דזכרים כל דהו הוי טעות הוא ממ"ש התוס' שם ד"ה לא נכתוב וכו' ע"ש

לימוד מא כתב הר"מ במז"ל רפ"ו מה' עכו"ם העוש' אוב או וידעוני וכו' בזדון חייב כרת ואם היו שם עדים והתראה חייב סקילה היה שוגג מביא חטאת קבועה ע"כ ובפי"א מה' אלו כשהזכיר המכשף לא כתב אלא שהוא חייב סקילה ע"ש הנה נראה שדעתו דמכשף אין בו כרת אלא חטאת וכ"כ התוס' ז"ל בר"פ איזהו מקומן דף מ"ט ע"א ד"ה לפי שיצא וז"ל וכן אוב וידעוני שיש בהם כרת משא"כ בשאר מכשפים מדלא תני בל"ו כריתות ואפ"ה גמרינן סקילה מאוב וידעוני בשאר מכשפים וכו' ואי מיקרי כרת וכו' דבר חדש היכי גמרי' מנייהו סקילה למ"ד וכו' אלא לא קרי דבר חדש אלא כשסותר כלליו וכו' עש"ב. אמנם רבי' ז"ל בספר המצות סי' שנ"ב מנה כל חייבי מיתות ב"ד שאין בהם כרת ולא מנה מכשף בהדייהו ע"ש ואפשר שחזר בו בחיבורו וע"ע בהרב מש"ל ז"ל רפ"ה מה' שגגות. וראיתי להרב דברי אמת בקונט' ו' דף מ"ח ע"ד שהשיגו עש"ב לפי שלא ראה תו' אלו ע"ש והנה יש לתמוה בדין זה ולמה לא יהיו שאר מכשפים בכרת מאוב וידעוני כיון דאינו סותר כמ"ש התו' שם. וליישב זה נרא' דודאי אם היה עיקר המדה הוא אפי' דבר שאינו סותר גוף המדה לא ילפינן וכן דייק לשון התוס' שכתבו דלא גמר מיני' אלא מידי דלא חדש בו כגון שחיטת צפון אבל לענין חדוש לא גמר מניה עכ"ל והשתא חטאת מצורע אין לך בו אלא חידושו נסכים שאינו סותר והמדה עצמה לא גמרינן מינה ומיהו להחזירו לכללו לא צריך דאיהו נמי גמר מכללו וכלליה מניה לבד מנסכים וה"נ גבי כרת דאוב סברא הוא דזו היא היא המדה עצמה ואין לומר אפכא דהמדה עצמה היא הסקיל' דההיא אינה חדוש כיון דכתיב בהו לא תחיה וגילוי מילתא הוא דגמרי, שוב מצאתי למורינו הרב המו' כמהר"י לומברוזו ז"ל שכ"כ ע"ש והשתא דבר שיצא ללמד על הכלל היינו דומיא דשלמים דלא לשום חידוש יצאו אלא למעוטי קדשי בדק הבית יצאו. אחרי שובי ראיתי דאי אפשר זה שהרי בפ' כל המנחות דנ"ו קגמר אפיה בכלל היתה ולמה יצתה להקיש אליה וכו' ע"ש והשתא כיון דיצתה אפיה ללמד על עצמה דחייבין עליה בפ"ע משא"כ בכללה א"כ נימא כיון דיצא לחידוש אין למדין ממנו ולא כלליה גמר מניה, וה"נ גבי הבערה בפ' כלל גדול ע"ש וה"נ גבי נזיר גבי מנחתם ונסכיהם ע"ש ברא"ם ז"ל שם

ודע דמה שהק' התוס' שם מחטאת מצורע וכו' ולא הקשו מנסכי אשם מצורע גופיה וכן הק' הכריתות ז"ל בזה ע"ש ס"ל לתוס' ז"ל דאיכא למימר דברייתא חדא מנייהו נקט אבל מחטאת הקשו שפיר דכיון דלא אהדרי' לא ליבעי מתן דמים ואמורים וכו'. עוד כתבו התו' וא"ת למ"ד וכו' דכלליה גמר מיניה יהיו כל אשמות טעונות מתן בהונות וכו' וי"ל דלא גמר מניה אלא מידי דלא חדש בו כגון שחיטת צפון לעכב אבל לענין חידוש לא גמר מני' כדפירש"י עכ"ל וק' דא"כ יהיו שאר אשמות טעונות נסכים מאשם מצורע למ"ד כלליה גמר מניה שוב מצאתי להכריתות ז"ל שהק' לזה והוא ז"ל תירץ וז"ל ה"מ בדבר שאין בו חידוש כלל כמו מקום המתנות למזבח או כיוצא בזה אבל נסכים ששאר אשמות אינן טעונות נסכים ואסור לנסך על המזבח דבר שאין בו חובה זה נק' דבר חדש דכלליה לא. גמר מניה אחרי שמצינו בו דבר חדש לגמרי כמו מתן בהונות ובזה ניחא מה שמקשינן למ"ד כלליה גמר מניה אמאי לא גמרי' בשאר אשמות נסכי מצורע עכ"ל ועיקר תי' בזה הוא ליישב קושית הקדוש רבינו נתנאל מהירושלמי ומה שתי' הוא ז"ל אינו מובן כלל דאינו עולה תי' הירושלמי לפי דבריו למעיין שם. ועוד אני תמה מה ענין שאר חטאות כאן דהא הירושלמי קאי התם אהך ק"ו דעביד פסח מחטאת מצורע עש"ב וצ"ע: גם תי' הר"ש הלז אינו מובן לענ"ד דהא בחטאת קאי בירוש' ואחטאת מצורע אין שם בהונות אלא באשמו והא ודאי בורכא היא לומר מאחר שמצינו סותר באשם יהא נסכים חידוש אף בחטאת סוף דבר שדבריהם עמקו ונשגבו ממני וצריך תלמוד.