למודי ד' נא

חדא ג"ש היא דע"כ סתם נמסרה זאת הג"ש עיין בפר"א דמיל' דף קל"ב ע"א ובפירש"י שם ד"ה אלא מעתה וכו' ע"ש ובפי' רש"י דפ"ק דקדושין דף י"ז ע"א ד"ה מיכה וכו' ע"ש ומש"ה הקשו שפיר. אמנם קשה דמדבריהם שם בפ"ק דסוכה דף י"א ע"ב ד"ה לקיחה וכו' מבואר להדיא כדברי הרבנים הללו דאי לא מה הקשו דאימא קיחה קיחה משדה עפרון נתקבל' בפי' וכמו שתירצו הם עצמם באותו פרק באותו מקום ואפשר דדייקי הכי מלישנא דגמ' דקאמר לקיחה מלקיח' לא ילפינן דהול"ל בפשיטו' ג"ש לא גמרי ולזה כתבו משום דבריש קידושין וכו' ואי הוה קאמר הכי הוה משמע לגמרי וכן מתבאר מדברי התו' דשבועו' שם שהק' לר"ל ע"ש מש"ה קאמר לקיחה מלקיחה לא ילפינן ולשון זה משמע משום הלמ"ד וש"ס גופי' דלא קאמר שנתקבל' בפי' הא ל"ק דשפיר מחלק בטוב טעם דאשכח ודרש: עוד יש לפרש קרוב לזה דמדקאמר לקיחה מלקיחה לא ילפינן לשון זה משמע להדיא דלקיחה מלקיחה לגמרי לא גמרינן והא ליתא דבריש קידושין וכו' ולזה כתבו דלקיחה בלמ"ד הוא דקאמר לא ילפינן ואף שכתבו התוס' וזכרנו דבריהם בסמוך בלענין אזוב גמרי לקיחה לקיחה מ"מ ה"ק לקיחה לקיחה כי הא בלא אזוב לא גמרינן דלא דמי בתרתי לריעותא אמנם לפי לשון התוס' דפ' הקומץ דף כ"ז ע"ב ע"ש והגירסא שם לא יתיישב מזה כלום ומה שאפשר לומר הוא זה דהתוס' עדיפא מינה כתבו לחלק וע"ש בתוס' דהקומץ ע"ש

ואיברא מדברי התוס' דפ' הבע"י דף נ"ו ע"ב ד"ה קיחה וכו' יראה דס"ל כשלימים האלה. ודע דצ"ל דס"ל שם כתי' הא' שכתבו בפ' הקומץ ע"ש. ולתי' הב' שכתבו שם ובפ"ק דסוכה ק"ל מדאמר בפ' אותו ואת בנו דף פ"ד ע"א מ"ט דרשב"ל גמר קיחה קיחה מעגלה ע"ש והתם לקיח' הוי ודוחק לומר דרשב"ל כר"י קאי וע"ש בתוס' ועיין במה שהק' הרא"ם ז"ל פ' אמור גבי לא יקרחו קרחה ומ"ש עליו מהרש"א ז"ל בספר שמע שלמה ע"ש

איברא שקשה אצלי לדברי רבוותא הללו מדאמרינן בפ"ק דהוריות דף ד' ע"א רב אשי אמר יליף דבר דבר מזקן ממרא וכו' ע"ש ובס"פ הנחנקין תניא גבי נביא השקר דאינו חייב אלא בעוקר כל הגוף אבל לקיים מקצת וכו' לא ופירש"י ז"ל שם דהתם דבר שלם כתיב וכו' ע"ש ונהי דלא מצי יליף דבר דבר הוראת ב"ד מנביא דא"כ לא אצטריך ג"ש דמאי אולמיה דהאי מהאי דלאפוקי ג"ש הוראה מזקן לא ידעינן מ"מ למה לא נילף נביא השקר מזקן בדבר דבר דדוקא לקיים מקצת וכו' כי היכי דילפי' הוראה מני' דהא סתם נמסרו דבר דבר דכל ג"ש סתם נמסרה וכן נראה דעת הרב ב"ש בחי' שם שכן דעתו להקשות אלא שלשונו שם אינו מדוקדק ותי' הרב ז"ל לא יעלה ארוכה לדעת זו ע"ש

שבתי וראה דבלא"ה ק' קושיא זו שם בגמ' עצמה שהרי בפ"ק דסנהדרין דט"ז ע"א יליף בג"ש דבר דבר נביא השקר מזקן ממרא לענין סנהדרי גדולה וקאמר התם דבר דבר גמירי הזדה הזדה לא גמירי וא"כ אין ג"ש למחצה ונילף מני' לענין קיום מקצת וכו' וצ"ע

לימוד לט כתב רש"י ז"ל בפ"ד מיתות דף נ"ט ע"א ד"ה ורבנן וכו' אף דם מ"ה מוזהר עליה משום דם וכו' ע"ש ולאו דוקא מוזהר עליה אלא דכרת נמי אית ביה דהא משום דם קאסר לי' וילפינן הכי מה אמ"ה באיסור האמור בו אסור אף דם מ"ה אסור באיסור האמור בו דדון מינה ואוקי באתרא דאפי' למאן דס"ל דון מינה ומינה ה"מ בג"ש אבל בהיקש כ"ע מודי כמ"ש הרב יבין שמועה משם תוס' הרא"ש דף מ"ג ע"ב ע"ש וכן פירש"י בהדיא בפ' כ"ש דף כ"ב ע"ב וז"ל מה אמ"ה אסור באיסור האמור בו אף דם מ"ה אסור באיסור האמור בו כלומר כרת וכו' עכ"ל. וראיתי למהרש"ל ז"ל שכתב עליו וז"ל יפה פי' דאי לאסור משום דם לבד וכו' פשיטא דק"ו מבשר החי שהרי בשר מין היתר הוא ושרי ואפ"ה מ"ה חייב ק"ו דם אלא ר"ל שיהא חייב עליו כדם ממש עכ"ל ואע"ג דאין מזהירין מן הדין נראה דגילוי מלתא בעלמא הוא דדם מ"ה נמי הוי בכלל אמ"ה דהרי לרחב"ג הכא הוי בכלל אמ"ה ובהכי ניחא נמי לדידיה דלמ"ל קרא ת"ל מק"ו והיינו משום דס"ל דכה"ג לא חשיב גילוי מילתא כ"כ. אבל ק' דא"כ לפי האמת נמי דלא הוי בכלל דם אלא דם הקזה ניליף לשאר דם דהוי בכלל אמ"ה מהאי ק"ו לרבנן ומהא דפליגי רבנן עלי' דרחב"ג דמוקי הקישא לשאר דם ואינהו מפקי ליה לדם הקזה משמע דס"ל דאפי' באזהר' ליתיה לשאר דם וי"ל דבשלמא אי לאו הקישא שפיר הוה גמרינן בק"ו לכל דם מ"ה דהוי בכל אמ"ה דהוי שפיר גילוי מלתא אבל השתא דאתא הקישא ומפיק ליה לדם הקזה בכלל דם ולא בכלל אמ"ה אע"ג דאיהו נמי מן החי הוא א"כ ממילא שאר דמים נמי אינה בכלל אמ"ה מאחר שמצינו בדם הקזה שאינו בכלל מין זה וא"כ הוי ק"ו גמור ואין מזהירין מ"ה. מיהו ק' דלע"ל הקישא מהאי ק"ו גופיה שפיר ילפינן לאיסורו בכרת ומה אמ"ה שהוא מין היתר מ"ה אסור דם מ"ה שאסור לאחר מיתה א"ד שיהא איסורו נמי מחיים דאין לומר דאין עונשין מ"ה דה"נ גילוי מלתא בעלמא הוא דהא דכתיב לבלתי אכול הדם לאו אוזבחת דלעיל קאי אלא באפי נפשיה ואין לומר נמי השתא דיו לבא מ"ה מה התם לאו בלחוד אף כאן לאו הוא דאיכא דהא באיסור האמור בו קא ילפינן דגילוי מלתא בעלמא הוא ולא גמרינן עיין תוס' דפ"ק דקדושין דף י' ע"ב ד"ה זו שביאתה וכו' ועיין בהרמב"ם ז"ל ריש הלכות טומאת מת ע"ש ושמא לא חשיב גילוי מילתא כיון דפשטיה דקרא משמע דאזביחה קאי מש"ה אצטריך הקישא דאלים טפי דהקיש כאלו כתוב בתורה בהדיא ועוד נר' דלק"מ דאי לאו הקישא הוה עבדינן הק"ו לענין אמ"ה דמסתמא הוא בכלל אמ"ה ולא הוה מפלגינן בין דם המיתה לשארא וכדכתיבנא ולעיקר קו' מהרש"ל נראה דלק"מ דבהכי פליגי רחב"ג ורבנן דלרחב"ג מוקי קרא לדם מ"ה שיהא אסור כאמ"ה וכמ"ש מהרש"ל ולרבנן משמע להו דקרא מיירי בדם שהנפש יוצאה בו דדם הנפש כתיב כמ"ש רש"י ז"ל שם ע"ש ומכיון דקרא בדם יציאת נפש מיירי ממילא משמע דמשום דם גמור הוא שנאסר דהיינו דדמי לדם דאחר מיתה דזה נמי נפשו יוצאה בו ומת בו וא"כ ע"כ דכרת נמי איתא

ודרך אגב הוקשה אצלי בדברי הרא"ש ז"ל שהביא הרב יבין שמועה שזכרנו מדאמרינן פ"ק דקדושין דף מ' גבי הא דבעי התם שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה וכו' דמסיק התם הויות ליציאות מקשינן דאמר קרא ויצאה והיתה ע"ש. ופי' רש"י שהרי עיקר שהשטר קונה באשה מכאן למדנו עכ"ל הרי דלענין הקישא מסיק התם דון מינה ומינה ולא אמרינן דון מינה ואוקי באתרא דהויות מקשו אהדדי ומה כסף הויה דידי' לא בעינן בה לשמה אף בהויות דשטר לא בעינן לשמה ע"ש הסוגיא וצ"ע

וחד צורבא מרבנן השיב לי בזה דפלוגתא דתנאי הוא בהיכא דעיקר הדבר כתי' כההיא דשבועת העדות דשבוע' מיהא כתיבא ומינה דבהקישא כה"ג כ"ע מודו דדון מינה ואוקי באתרא אבל היכא דלא כתי' התם עיקר הדבר כי ההיא דקידושין דאי לאו דגמרינן מיציאה לא הוה ידעינן דשטר שייך ביה הוייה מש"ה אמרי' בפשיטות דדון מינה ומינה וזהו שכתב רש"י ז"ל ד"ה הדר פשטה וכו' שהרי עיקר שהשטר קונה באשה מכאן למדנו עכ"ל והנאני ליישב בלא"ה מאי בעי הש"ס מעיקרא דה"ז תלי בפלוגתא דתנאי אי אמרינן דון מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרא הגם דבלא"ה י"ל דבעי אי כ"ע מודו בהקיש דדון מינה א"ד לכ"ע אוקי באתרא והדר פשעה לכ"ע דון מינה