למודי ד' מט

שהודה לו במה שהליץ ומה שהקשה מדברי הר"ן ז"ל עצמו ריש קדושין ע"ש י"ל דהך ג"ש גילוי מלתא בעלמא הוא דלשון קיחה פי' כסף א"נ כיון דשקולין הם יבואו שניהם דמה ראית ומצאתי בחי' הריטב"א ז"ל ריש קידושין שם שכתב בג"ש זו וז"ל אלא גילוי מלתא בעלמא הוא וכעין ילמד סתום מן המפורש ע"ש

לימוד לו כתבו התוס' בפ' הזורק דף צ"ז ע"א ד"ה ג"ש וכו' וז"ל ואומר ר"ת שהי' להם בקבלה מנין ג"ש וזו היתה יתירה על החשבון ע"ש וה"נ קאמר בפ"ב דמכות בשלמא ר"ל לא אמר כר"י ג"ש לא גמיר ע"ש והא דפריך בפ"ק דקדושין דכ"ד ע"ב ור"מ אי כתיב חפשי לבסוף כדקאמרת וכו' ע"ש התם ע"כ לאו ג"ש גמורה היא. ובזה ניחא מה שנתעצם מהרש"א ז"ל בס' ג"ה סי' ס"ג ע"ש. והנה לומר דפליגי במנין הא ודאי ליתא אלא דכ"ע מודו במנין מיהו ר"ע דאית ליה הך ג"ש מפיק ג"ש אחריתי לפי הסברא ומעייל הך ואידך ס"ל דהך ג"ש עדיפא ומש"ה לא גמר מר"ע הך ג"ש דידיה. אמנם עדיין צריכין למודעי במנין הזה היכי הוה אם היה מנין סתם או שנתפרשו עמו כל חילוקי דיני הג"ש מאיזה מקום ותיבה והא ודאי בורכא היא לומר דחשבון סתם נמסר להם דבפ"ק דסנהדרין דט"ז אמרינן דבר דבר "מירי הזדה הזדה לא גמירי ע"ש אלא ודאי מוכרח הוא שנמסרו בהלכותיהן ופירושיהן אלא דפליגי באותה ג"ש דמ"ס שזה נתקבלה ולא אידך ומ"ס אפכא ודומיא דהכי כתבו התוס' בפ' יה"כ דף ע"ט ע"ש גבי הלכה למשה מסיני ועיין ביבין שמועה ועיין בס' באר שבע ז"ל בפ' חלק דף ק"א ע"א גבי אין ישיבה בעזרה ע"ש וע"ע בחי' לפ"ק דכריתות דף ו' ע"ב גבי י"א סמנים וכו' ע"ש ועיין בזבחים דף ק"י ע"ב דקאמר התם דניסוך המים מן התורה ואיכא מ"ד הלכה ולפי' התוס' שם איכא מ"ד דאורייתא ע"ש אבל ק' אמ"ש התוס' בפ"ק דמ"ק ד"ג ע"ב ד"ה ניסוך וכו' דהדאמרת מ"ם יו"ד מ"ם וכו' אסמכתא בעלמא ע"ש שנראה מדבריהם דלא שייך מחלוקת בהל"מ ותו דמהא דזבחים מוכח דדרשא גמור' היא ויש לפ' הסוגיא שם דהק' אשתמטיה וכו' וכיון דהלכה היא אין כאן מחלוקת ולא שייך בשיטת ר"ע וכו' אמנם עדיין ק' דאיך כתבו דהוי אסמכתא ונ"ל דהתוס' ק"ל לר"י דס"ל הלכה הא נ"ל מקרא דמ"ם יו"ד מ"ם וכו' והלכתא למ"ל ותי' דר"י ס"ל דהך דרשא אינה אלא אסמכתא כנ"ל. שו"ר להרב קרבן העדה ר"פ לולב וערבה שנתעורר בזה מהירושלמי ומההיא דזבחים ע"ש שהניח בצ"ע ולעד"נ מ"ש ועיין בהקדמת הרב ק"ס שכתב וד"ק אין בהם מחלוקת לעולם ע"ש והדבר תמוה ועיין בתי"ט פ"ה דתמורה מ"ג ע"ש א"כ לפמ"ש הרמב"ן ז"ל בהשגותיו לס' המצות בסוף העיקר הב' וז"ל ואומר בשמא כי זה בכלל מה שנשתכח באבלו של משה בגזרות שוות עכ"ל ודע דלפמ"ש התוס' בפר"א דמילה דף קל"א ע"ב ד"ה סד"א וכו' דשמא בעלמא ניתנה לידרש ע"ש יתיישב קושייתם דפ' הזורק שזכרנו דריב"ב ס"ל דג"ש זו אתיא למלתא אחריתי בעלמא לא להא דדריש ר"ע מה"ט דקאמר איהו שהתורה כיסתו וכו' ומצאתי און לי ש"ס דפ"ק דפסחים דף ו' ע"ב דיליף התם ג"ש דמדבר מדבר ע"ש וא"כ איכא למימר דג"ש זו נתקבלה תיבות מדבר מדבר עיין בס' ה"ע ז"ל בזה ועיין בהרב באר שבע ז"ל בפ"ק דכריתות דף ד' ע"א ד"ה הוא וכו' מה שתמה על הגמ' בחנם שלא ראה בס"פ הפרה ג"ש דשור שור משבת לכמה מילי והא ודאי סתם נתקבלה שור שור וכו' וזה פשוט אלא דהתו' לישנא דגמ' דהתם דקאמר ג"ש לא גמיר דייקי דמשמע דלא גמיר עיקר ג"ש כלל והך דפסחים ע"כ דג"ש אחריתי הוא א"נ לית ליה ובזה יתבארו דברי התוס' דפ"ק דשבועות דף ז' ע"א ד"ה אתיא וכו' שהקשו לר"ל דלא גמיר ג"ש דטומאתו כדאמר בפ"ב דמכות מנ"ל ע"ש ולכאורה מאי קושיא דע"כ לפי מ"ש שם ד"ה ואימא וכו' דהך סוגיא לפי הת"כ ע"ש ע"כ לומר דלת"כ ג"ש דטומאתו לענין טומאת מקדש וקדשיו בעולה ויורד דהתם גמיר הך ג"ש דטומאתו דמכות לענין קדש לא גמיר דקדש נ"ל מבכל קדש דמה"ט לא גמיר ר"ל ג"ש דהתם כדאיתא התם והשתא א"ש דק"ל דמדקאמר במכות לר"ל דג"ש לא גמיר לגמרי משמע. ועיין במהר"ם מלובלין בשבת דף קל"ב ע"א בגמ' ע"ש:

ודע דלפי מ"ש ר"ת בפ' הזורק יתיישבו דברי התוס' דספ"ד מיתות דף ס"ז ע"ב ד"ה וכי מפני וכו' ע"ש שכתבו וז"ל וא"ת שאני הכא דלא דריש משום דאיכא ג"ש דמפקא מסמוכים וכו' ע"ש דלכאור' הם תמוהים דאי גמיר ר"י ג"ש דר"י הגלילי א"כ היכי יליף דבסקילה ואי לא גמיר היכי אתי ג"ש ומפקא מסמוכים דאין אדם דן ג"ש מעצמו אא"כ קבלה מרבו ובזה ניחא דנהי דר"י לא גמיר ג"ש מרביה מ"מ הו"ל למגמריה מר"י הגלילי דאיהו גמרה מרביה וא"כ איכא למימר דמש"ה לא גמיר לה משום דאית לה מדת דבר שהיה בכלל ואי לאו מדת דבר שהי' בכלל לא יסמוך על הסמוכים דג"ש עדיפא לי' למגמר ואע"ג דאיכא למימר דהאיכא נמי ג"ש דר"ע דקיימי בסמוכים ואתי סמוכים ומכרעת לג"ש דר"ע בלא מדת דבר שהי' בכלל שמא איכא למימר לר"י דלא מסתבר לי' כלל למגמר הך ג"ש דתחיה מלא יחיה כדקאמר ר"י הגלילי ומנ"ל לגמ' דר"י לא דריש סמוכים דלמימר דר"י לא דריש ג"ש כלל מהנהו טעמי דמקשו ר"י הגלילי ור"ע להדדי זה ודאי לא ניתן ליאמר והיינו נמי דקאמר ר"ע אני דנתי וכו' ור"ל דבדין הוא למגמר ג"ש דידי מני ודידך לאו דסמכא היא והיינו נמי דלא כתבו התוס' תדע דאטו ר"י הגלילי מי נימא דלא דריש סמוכים וכו' עם שיש לומר דהוי דומיא דקושייתם א"נ משום דהלכה כר"ע מחבירו ומאן נינהו רבנן בן עזאי הוא וקי"ל כוותיה ולמאי דכתיבנא ניחא משום דלדידי' דאית ליה הך ג"ש לפי האמת פשיטא דעדיפא ליה מסמוכים אבל השתא התוס' רצו להכריח דאף דלפי האמת ר"י לא קיבל הג"ש דר"י הגלילי מ"מ אי מסמוכים הו"א דאתיא ג"ש ומפקיה מדר"ע גם לפי דבריהם דפר"א דמילה שזכרנו יתיישבו דבריהם קצת דאפשר דר"י גמיר ג"ש ההוא אלא דמוקי לה למילתא אחריתי:

אחרי מופלג נדפסו תוספי הרא"ש ליבמות וראיתי שהקשה קושית תוס' וסיים וכתב וז"ל ואע"ג דר"י לא קבל לה לאותו ג"ש מדקאמר הכח דמכשפ' בסקילה איכא למימר שקבל התיבות לדרוש מהן ג"ש אבל לא קבל איזה הן ניתנו לדרוש הלכך וכו' עכ"ד ושו"ר למהרש"א ז"ל ביבין שמועה דף מ"ו ע"ב שעמד על דבריהם אלו וע"ש מה שתי' ויש לגמגם עליו כמ"ש בסוף דבריו ליישב לפי דרכו דלמה הוצרך ר"י לתת טעם לדבריו לומר אני דנתי וכו' לימא כך קבלתי וכו' ע"ש דלפי דבריו אין הכרח לו' דר"ע קיבל ב' ג"ש כמ"ש בתחילת דבריו ע"ש

וראיתי להרב דינא דחיי לאוין נ"ה שהק' לדבריהם אלו וז"ל ותימא הוא בעיני דר"ע ור"י לא דרשי סמוכים כלל דאי דרשי בעלמא וכו' לישתוק מדמיהם בם האמור בשוכב עם בהמה ומדסמך שוכב למכשפה נאמר מה מכשף בסקילה אף שוכב בסקילה. וניחא לי דאי לאו דמיהם בם והוה כתיב מות יומת לא הוה גמרינן מא"א שהיא קלה דומיא דמאי דאמרינן בפ"ד מיתות דאי לאו דמיהם בם בשאר נסקלין לא גמרינן מאוב וידעוני אלא מא"א דאין אתה רשאי למושכה להחמיר עליה וכו' וה"נ אי לאו דמיהם בם הוה גמרינן מא"א ואע"ג דדרשינן סמוכים בגילוי מלתא בעלמא דמות יומת מות יומת מפקי' לה מסמוכים כי היכי דגילוי דלא תחיה כל נשמה מפקא מסמוכים אע"ג דלא הוי ג"ש מקובלת דאי הוי מקובלת למ"ל לר"י למדרש מפני שהוא דבר שהי' בכלל וכו' ע"ש. ולענ"ד איננו שוה לי דגילוי מלתא בעלמא מפקא מסמוכים מן התורה והראיה שהביא מהתו' לענ"ד רוח אחרת אתם וכדאמרן וההיא דפ"ד מיתות משום דמות יומת הוה ס"ל דג"ש גמורה היא