למודי ד' מד

אפי' כשהלובש יודע שלובש משא שרי מטעם כבוד הבריות ודא"ל מהתם איפסיק היינו לומר לו דלא יצא בו פעם אחרת והיינו דא"ל אי אמרת לי מהתם שדיתיה דכבוד הבריות לא דחי כה"ג ומש"ה פריך מדאמר מר וכו' תדע דאדמסייעת מלישנא קמא תק' לך לישנא בתרא דלמה א"ל מהתם הא כיון דלא היה ידע שרי משום כבוד הבריות אלא ודאי דס"ל דדוקא גנאי גדול אבל התם לא. אלא מיהו הא ק"ל בפשטא דשמעתא התם מאי פריך ליה מגדול כבוד הבריות דהא ודאי דהוה ס"ד דל"ת דאוריית' הוא ומ"מ לא תק' להא דרב דפ' מי שמתו דאמר המוציא כלאים בבגדו פושטו כדפריך לי' התם בגמ' ע"ש דאיכא לאוקמ' בלאו דלא תוכל להתעלם דהוי שוא"ת ושוא"ת שאני כדמסיק התם בסוף הסוגיא וע"ש בפירש"י ע"ש אלא דמעיקרא לא אסיק אדעתי' ברייתא דוהתעלמת ועיין בפירש"י דפ"ק דמגיל' דף ג' ע"ב ובמהרש"א שם ע"ש וא"כ אפוא מאי ק"ל מההיא דגדול כ"ה דהוי שוא"ת כמו הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו אמנם ההיא דאיסור הוצאה דקום עשה הוי אין חכמה וכו' וכדמסקינן התם אהא דכלאים ע"ש וצ"ע

אמנם אי קשיא לדברי הרב תה"ד דמאי פריך בפ' מי שמתו מגדול כ"ה וכו' דילמא התם מיירי בשוגג דעדיף טפי מלאפוקי ברייתא מפשטה לאוקמה בלאו דלא תסור וצ"ע: תו ק"ל עליו ממ"ש התוס' שם פ' מי שמתו דמנזיר וכ"ג לא ילפי' כלאים דמה לנזיר שישנו בשאלה ולכ"ג שכן לאו שאינו שוה בכל ע"ש א"כ היכי יליף מכלאים לטומאת כהן דמשום כבוד הבריות לא נעשה שום איסור דאורייתא דהא גבי כ"ג כבוד הבריות דחי איסורא דאורייתא ושאני כלאים משום דהוי לאו הש"ב ואפשר ליישב בדוחק דהיכא דאיכא תקנתא שלא יגידו לו וכמ"ש הרב ז"ל כה"ג לא דחי ולפ"ז דינא יתיב דכי ידע בנפשיה דבטומאה קאי לובש ואח"כ יוצא אבל מדברי מור"ם בהג"ה בשם תה"ד בי"ד סי' שפ"ב אין נראה כן ע"ש. ואחרי מופלג ראיתי להרב שמע יעקב בקונטרס ארעא דרבנן שתמה כן בשם הרב חות יאיר ע"ש מ"ש בזה וע"ש באורך. ומידי דברי בענין זה ראיתי לעמוד בדברי התוס' שם פ' מי שמתו אהא דאמר התם דבר תורה אהל שיש בו חלל טפח חוצץ יכו' וכתבו התוס' שם ד"ה ורוב ארונות וכו' וצ"ל שראש הארון פתוח שאם היה סתום אדרבה כי יש בו חלל טפח מטמא וכו' כדאמרי' במס' אהלות פ"ז נפש אטומה וכו' ע"ש ואע"פ שכתבו התוס' שם לעיל מזה ד"ה מדלגין בגולל ודופק אין הנזיר מגלח עליו וכל שאין הנזיר מגלח עליו אין הכהן מוזהר עליו ע"ש התם דוקא בגולל ודופק דהיינו כיסוי הארון עצמו מצד טומאתו דדוקא על גופו של מת הוא דנזיר מגלח אבל בחלל טפח דחוצץ בפני המת והו"ל כמת עצמו הא ודאי דנזיר מגלח עליו והיינו דפריך הש"ס מהא דמדלגין וכ"ש גולל ודופק ומ"ה ק"ל לתו' ז"ל מההיא דאהלות ותרצו דמיירי שראש הארון פתוח

וראיתי להרב כ"מ ז"ל פי"ב מהל' טומאת מת דין ו' שכתב אמ"ש הראב"ד ז"ל וז"ל אע"פ שהתוס' שם כתבו בדבריו מ"מ אינו כדאי פי' זה להטעות למי שיפרש פי' אחר ע"ש ואיני יודע היכן כתבו התוס' כדברי הראב"ד ז"ל דלא כתבו כן אלא לענין גולל ודופק אבל לענין קבר סתום שאין הנזיר מגלח אלא על שאין בו חלל טפח אבל שיש בו חלל טפח אע"ג דבשאר טומאות כ"ש דמטמא מכל צדדיו כההיא מתני' דאהלות כמ"ש הראב"ד י"ל בזה לא כתבו התוס' שאם כוונתם כן א"כ מהו זה שכתבו אח"כ וצ"ל שראש הארון וכו' ונ"ל בכונת הראב"ד ז"ל שלא בא לומר אלא ההיא דגולל ודופק וה"ק ויש עליהם תורת גולל ודופק וקבר סתום כלומר כשם שיש עליהם תורת קבר סתום דהיינו מה דהק' עלה בגמ' פרק מי שמתו ותירצו ע"ש כך יש עליו ג"כ תורת גולל ודופק שע"ז בא הרמב"ם ז"ל לחלק אלא שהעיקר הוא שאין הכהנים מוזהרין אלא טומא' שבנזיר וכו' שאינו מגלח אלא על גופו של מת לא על קבר ולא על גולל ודופק וא"ת א"כ מה הקשו עלה בפ' מי שמתו הלא אין הכהן מוזהר עליה לזה כתב ואם אין בה חלל טפח גופו אין מת הוא וכו' ובזה באו דברי מרן ז"ל על נכון ותדע שכן כוונת הראב"ד ז"ל שהרי שם בפ"ז דין ד' תירץ לקושית התו' מהא דקבר סתום שיש בו חלל טפח באופן אחר בטוב טעם ע"ש וא"כ מהו זה שחזר כאן לתרץ בדוחק זה אלא ודאי כדאמרן ומכל מקום תמהני על מרן ז"נ בספ"ג מהלכות אבל גבי מ"ש רבינו וכן מדלגין ע"ג ארונות שהעתיק שם על דברי רבינו ז"ל דברי התוס' שזכרנו מה שתרצו דמיירי שראשו פתוח וכתב שכן כתבו הרמב"ן והרא"ש ע"ש ולא ראה שרבי' רוח אחרת אתו לחלק בין של עץ בין של אבן וכ"כ הוא עצמו בפ"ז מהל' טומאת מת שזכרנו ע"ש

וראיתי לתרץ הב"י א"ח סי' י"ג שהביא דברי המרדכי שכ' בשם הר"ש מדרוייש שאם נפסק לאיש חוט של טלית בשבת שאסור ללובשו עד שיתקן אותו שאם לובשו עובר בעשה ע"כ וק"ל עלה דבפ' מי שמתו אסיקנא דכבוד הבריות דחי איסורא דאורייתא בשוא"ת ע"ש וגבי ציצית כתבו התו' בהאש' רבה דף צ' ע"ב ד"ה כולהו וכו' דאע"ג דבשעת לבישה בציצית עביד מעשה מ"מ חשיב ליה התם בגמ' שוא"ת משום דאכתי לא מיחייב עד אחר שנתעטף ע"ש ואפשר לומר דדעת ה"ר שלמה כדעת התוס' דפ' שבועת העדות דף ל' ע"ב ד"ה אבל איסורא וכו' דאפי' בשוא"ת לא דחי כבוד הבריות אלא דוקא בגנאי גדול כמו מת מצוה אבל כל דליכא גנאי כ"כ לא דחי באיסורא אפי' בשוא"ת ע"ש דהשתא א"ש ועיין בהרב מג"א ז"ל סי' זה ע"ש

ודרך אגב אומר מה שראיתי בס' חדש ונק' שמו שאגת ארי' נכבדות מדובר בו ושם ראיתי שהק' לדברי התוס' דפ' האשה שזכרנו דא"כ היכי קאמר בפ"ק דביצה דף ח' ע"ב היכא אמרי' דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת דבעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה ע"ש והא לא הוי בעידנא לדברי התו' ע"כ ובאמת קושיא חזקה היא ואנכי הרואה דלפמ"ש הנמ"י ז"ל פ' אלו מציאות דכל המתעסק בתחלת המצוה אע"פ שלא גמרה קרי בעידנא עש"ב ל"ק ג"כ בציצית דבשעת עיטוף הרי הוא מתעסק במצוה. אמנם עדיין הקושיא לדברי ה"ה והתוס' ז"ל דלא ס"ל כס' זאת ה"ה פי"א דאבידה והתוס' בפ' השולח דף מ"א ע"א ד"ה לישא וכו' שכתבו דעשה לא מקיים עד גמר ביאה ע"ש והרי דברי התוס' דפ' האשה מוכרחין הם ואפשר דס"ל לתוס' דהשולח וה"ה ז"ל כמ"ש המרדכי בשם ר"י ז"ל להשיב על דברי הר"ש שהביא הב"י סי' הנז' דטעמא דציצית דלא עבר כשלובש בנפסק החוטין הוא משום דמ"ע דציצית אינו אלא להטיל בו ציצית כשילבשנו ולא אמר הכתוב לא תלבש בגד שיש בו ד' כנפים בלא ציצית אלא מ"ע גרידא להטיל בו ציצית ומ"מ אין הטלית אסור ללבוש וכו' ע"ש והשתא שפיר מקרי שוא"ת שאין בלבישתו איסור אלא שביטל מ"ע דציצית ולעולם דמשעת עטיפה קיים מ"ע וכ"נ מלשון אשר תכסה בה ומנוסח הברכה

עוד אפשר לומר דלא כתבו כן התוס' אלא לענין להתחייב בהטלת ציצית שלא לעבור על מ"ע דהתם היינו דוקא אחר עטיפה אבל לענין קיום מ"ע אה"נ דקיים משעת עטיפה שהרי שלם ומצוייץ הוא ובא ללובשו לקיים מ"ע דציצית ומשהתחיל להתעטף הרי קיים מ"ע מיהו לענין שיהא עובר בלובשו בלא ציצית דייקינן מכסותך דאינו מחוייב להטיל בו אלא עד שיתעטף וזה דוחק וראשון נראה יותר ועיין להרב מש"ל ז"ל פ"ג מה' ביאת מקדש דין כ"א בס"ד ע"ש ואין להאריך: ודרך אגב אומר מה שק' אצלי על מ"ש הרמב"ם פ"ה דאבל היה מגלח ושמע שמת אביו משלים את ראשו וכתבו הטעם משום כבוד הבריות