למודי ד' לח

זה דה"ק סתם אכילה של תורה בכזית ממאי דמפרשא הילכת' ולא ממשמעותי' ואהא קאמר אידך נמי הכתיב יאכל וא"כ הוי בכלל אכילות שבתורה וא"כ סתרי הילכת' וקרא דונתן אהדדי ומשני ההוא פרט למזיק הוא דאתא ולאו לגופיה אלא למיעוט' דמזיק וא"כ לא הוי בכלל כל אכילות שבתור' ואינו מכלל ההילכת' ולפ"ז צ"ל דרבנן לית להו מזיק פטור א"נ ס"ל אלא דפליגי עלי' דמ"מ אכילה הוא ולפ"ז ניח' הא דקאמר התם לעיל מזה דף כ"ד ע"ב הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהן אפי' שלא כדרך הנאתן מ"ט משום דלא כתיב בהו אכיל' ע"ש וה"נ קאמר התם דף כ"ה ע"ש דאע"ג דלשון אכילה דעלמ' אצטריך למעוטי שלא כדרך הנאתן אפ"ה קי"ל דאתא הילכת' בכזית אלא דצ"ל דההי' דהתם דלא כאבא שאול ולשון הכל מודים אינו מכוון גם לשון רש"י דפ' יה"כ שכתב ואכילה בכזית משמע וכבר זכרנוהו לעיל אינו מסכים לדברי הרא"ם ז"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשו' סי' תצ"ט להדי' ע"ש. אך דברי הרמב"ם ז"ל רפי"ד מה' מ"א מטין קצת כדעת הרא"ם ז"ל ואם כנים אנחנו ליחס ס' זו דהרא"ם ז"ל להרמב"ם ז"ל יבוא נכון מ"ש הר"מ במז"ל פ"ט מה' מלכים שב"נ חייב על אמ"ה ובשר מן החי אפי' בכל שהוא שלא נאמרו השיעורין אלא לישראל ע"ש והדבר ק' דשיעור כזית הוא ממשמע לשון אכילה ובב"נ לא תאכלו כתיב ואם נאמר דס"ל כדעת הרא"ם ז"ל דברי רבי' ברורים הם דודאי שיעורין הל"מ הלכה זו לישראל נאמרה ולא לב"נ ומעת' נשאר לשון אכילה הנאמר בב"נ כפשטיה דכל שהוא משמע והא דאמר רב בפר' ג"ה דף ק"ב אמ"ה צריך כזית דאכילה בכזית ע"ש היינו דוקא בישראל ומשום דאתא הילכת' קאמר אכילה בכזית והתוס' חלוקין בזה בפ' השוחט דף ל"ג ע"א ד"ה א' ע"ש. גם מדבריהם שם נראה דבפחות מש"פ מותר לישראל וליתיה בכלל ח"ש וחלוקין גם בזה על דברי הרמב"ם רפ"א דגניבה דין ב' עיין בה"ה שם]. ולפי דברי רבי' הללו ל"ק מה שהק' מרן כ"מ ז"ל שם דין י"א מפ' ג"ה ע"ש דשאני ב"נ כיון דעל משהו חיב מה חילוק יש בין אמ"ה לבשר מ"ה ואח"כ ראיתי להרב כרתי ופליתי ז"ל סי' ס"ב שכ"כ ע"ש. ועיין מה שכ' הרשב"א ז"ל בחי' פרק העור והרוטב ועיין בל"מ שם ומ"ש שם שהתוס' תרצו לקושייתם ע"ש אגב שיטפא הוא כי לא שמענו תירוץ ע"ז ע"ש]

וליישב דברי הר"מ במז"ל דלמה צריך קרא דהא ח"ש אסור מן התורה כתב הרלב"ח ז"ל הביאו הרב מש"ל שם וז"ל ונ"ל דאיסור חמץ לא דמי לחלב משום דחלב אסור לעולם ולא הי' לו שעת היתר משא"כ בחמץ שהותר קודם הפסח ולכן הוצרך בחמץ פ' בפ"ע לאסור ח"ש ע"ש והוליד הרב מזה דביום י"ד משעה ששית ולמעל' אין איסור תורה בפחות מכשיעור עש"ב ולא ראה דברי התוס' ז"ל בפ' כ"ש דכ"ח ע"ב ד"ה וחד לפני זמנו וכו' שכתבו וז"ל ואור"י כיון דחד מהנהו קראי משמע איסור הנא' לא נחלק ביניהם עש"ב והתימא מהרב מש"ל שלא נרגש מזה אלא שכ' שדברי הרא"ם דלא כהרלב"ח ע"ש: ועוד אני תמה לסברת מהרלב"ח ז"ל דלא יליף חמץ מחלב דלא הית' לו שעת הכושר א"כ היכי יליף התם ר"פ יה"כ דח"ש יה"כ אסור מן התור' מדס"ל לר"י ח"ש אסור מן התור' ע"ש הלא קודם יה"כ היתה לו שעת הכושר ולזה י"ל דילפי' מחלב חמץ במה הצד. א"ק דא"ה מו' שעות ולמעל' נמי לילף מחלב ומתוך הפסח וי"ל. ועוד נרא' דיוה"כ נמי לא הית' לו שעת הכושר מיקרי ולא דמי לחמץ דאיסור חפצא איכא שהרי בחמץ תלה רחמנא ומידי אחרינא שרי משא"כ ביוה"כ אין הדבר תלוי בדבר הנאכל עצמו שהרי הוא אסור בכל דבר אלא איסור היום הוא דרביע עליה ובאותו יום מיקרי לא היתה לו שעת הכושר ובהכי ניחא מה שמקשי' ממ"ש הר"מ במז"ל בפ"ד דשבועות הרי הוא כאוכל ח"ש מנבלות וטרפות וכו' ע"ש: אמנם יש לתמוה בכלאי הכרם שהית' להם שעת הכושר כדאי' בפ' כ"ש דף כ"ה ע"א ע"ש אטו מי נימא דח"ש מהם מותר באכילה דמחלב לא אתי ומחמץ וחלב נמי לא אתי שהן כרת ולא אישתמיט בשום דוכתא למימרא הכי אלא ודאי דל"ש דכיון דר"י יהיב טעמא למלתי' כיון דחזי לאיצטרופי ה"ה בכל איסורי תורה אלא דקרא אצטריך לחזק הסברא כמ"ש התוס' בפ' שבועות שתים בתרא דף כ"ב ע"ב בד"ה אב"א וכו' ע"ש אלא שהתוס' שם אהא דקאמר כיון דחזי וכו' הוקש' להם דלמ"ל ה"ט ת"ל מקרא דכל חלב וכו' ע"ש וה"ה דהמ"ל דאצטריך לשאר איסורין וכדכתיבנא אלא דניחא להו למימר דאצטריך לחלב עצמו. ודע דק"ק לי בתירוצם ז"ל דאחר שחידשו דשייך לאוקומי הברייתא לצדדין א"כ מאי ק"ל לר"ל דאי ס"ד דרבנן כוי ספקא הוא וכו' ומה בכך כוי דרבנן ואסמכתא לח"ש מיהא דאוריית' משום דחזי לאצטרופי ויש ליישב

ומ"ש הרב מהרלב"ח ז"ל דראית רבינו מלא יאכל הוא ומדשני קרא בדיבורי' כמ"ש מהרח"א ז"ל משמו הם תמוהים לכאור' דרבינו פסק כרבי אבהו כמ"ש מרן ריש הל' חמץ ע"ש ולר"א ודאי לא שני ליה בין לא יאכל ללא תאכל ואם נאמר דס"ל לרבינו דלכ"ע דרשינן שינוי הכתוב ובהא פליגי דחזקיה ס"ל דאתא להנא' ורבי אבהו נ"ל לח"ש דאילו להנא' ת"ל מלא תאכל וכו' הא ליתא דמאי בעי התם בסוף הסוגיא מאי בינייהו הא איכא בינייהו בח"ש דפסח. ואפשר דבהא פליגי מ"ס ח"ש אסור בחמץ מכל חלב דאזלינן בתר טעמא דחזי לאיצטרופי ומ"ס לא ילפי' מניה שכן לא הית' לו שעת הכושר וליתא לה"ט אלא בכגון חלב. ויכול להיות דפליגי בסברת התוס' דלחזקיה ס"ל דה"ט דחזי לאיצטרופי אצטריך לשאר איסורין והאי גילוי מלתא מחלב ולא פרכינן מידי ור"א ס"ל דה"ט אצטריך לגלויי עיקר הדרשא בחלב גופי' כמ"ש התוס' שם ועיין להרב קרית ספר פ"ג מ"ה חו"מ אזהר' ע"א וע"ה ואין להק' אי ר"א ס"ל דדרשי' השינוי א"כ בשרצים דכתיב לא יאכל ופריך מני' התם לתרוייהו מדתניא דמותרים בהנא' ומשני לחזקי' טעמא דידי נמי מהכא ע"ש אכתי תק' לר"א מאי אצטריך למכתב לא יאכל דלח"ש מחלב נפקא דלק"מ דכבר דרשוהו בת"כ והביאו רש"י בחומש לחייב את המאכיל כאוכל ע"ש. ומצאתי במכילתא פ' בא גבי לא יאכל חמץ דתניא התם לעשות המאכיל כאוכל או אינו אלא לאוסרו בהנא' כשהוא אומר לא תאכל עליו חמץ למדנו שאסור בהנא' הא מת"ל לא יאכל לעשות את המאכיל כאוכל דברי ר' יאשי' ר' יצחק אומר א"צ ק"ו ומה שרצים הקלים עשה בהם מאכיל כאוכל חמץ חמור א"ד וכו' א"כ מת"ל לא יאכל לא בא הכתוב אלא לאוסרו בהנא' ע"כ והנה ודאי דפליגי בפלוגתא דחזקי' ור"א וכן מצאתי בירוש' פ"ג דערלה ור"פ כ"ש ע"ש ואפ"ה ר' יאשיה דס"ל כר"א דריש לחייב מאכיל מדשני קרא בדבורי' אלא דקשה מ"מ לדברי מהרלב"ח ז"ל דהא ר' יאשיה דקאי כר"א ס"ל דאצטריך לא יאכל לחייב מאכיל וא"כ ח"ש מנ"ל וי"ל דר"א ס"ל כש"ס דידן דפ' חרש דמייתי תלתא קראי בדם ושרצים וטומא' לחייב מאכיל ומצריך להו התם בגמ' וא"כ חמץ לילף מנייהו ואייתר כן לא יאכל לח"ש. ועוד נר' דתרתי ש"מ לר"א אלא דלענין איסור הנאה לכ"ע משמע טפי מקרא יותר מהנך דלא יהא בו היתר אכיל' משמע ואי הוה אתא קרא להנא' תו לא נידרוש מיני' מידי אחרינא. אמנם מאחר דר"א נ"ל איסור הנא' מקרא אחרינא א"כ שפיר מוקמי' קרא לתרוייהו למאכיל ולח"ש דשקולים הם והשתא א"ש הא דקאמר בברייתא או אינו אלא לאוסרו בהנא' הרי כבר נאמר וכו' דאכתי נימא דקרא אתא לח"ש ומנ"ל לחייב מאכיל ולפ"ז ניחא. איברא שראיתי בתנחומא פ' בא גבי לא יאכל חמץ דקתני לא יאכל לעשות המאכיל כאוכל לא יאכל לא הוא ולא דמיו ואסור באכיל' ובהנאה ע"כ וזה ודאי פליגי אברייתא