למודי ד' לו

וראיתי להרב שע"ה שעמד בזה ואפשר דתירוץ הב' אליבא דר"מ אמרה רבינו וסי' לדבר קושית המקש' מטמא ולא מטריפה וכדכתיבנא והרב הנז' הק' שם לדברי התוס' שם ד"ה ור"ש וכו' ומה יענו בשור הנסקל וחמץ בפסח דמפ' לא יאכל לא יהנה אימא ה"נ גבי כיסוי יאכל יהנה למיעוטי איסורי הנאה ועדיין קושית הר"א קיימת דנהי דמכל האוכל ל"ק כמ"ש מ"מ ק' מאידך וכקושית התוס' רי"ד עש"ב מה שתירץ דעדיין ק' לר' אבהו אמנם הדבר ברור דלק"מ דהתוס' ס"ל כתי' א' שתי' התוס' רי"ד ופשוט ומה שהק' לתי' א' ממכל האוכל אשר יאכל דעקרינן לקרא מפשטי' ע"ש ל"ק דלא כתב התוס' רי"ד אלא היכא דמצינן לקיומי קרא באופן דמיירי בתרתי כי ההיא דשור הנסקל א"נ באכיל' גרידא דפשטי' ה"נ הוי. אמנם התם דע"כ לפ' הכי דהא כבר כתיב מכל האוכל אין מכאן בית מיחוש וברור:

ומה שהק' הרב טירת כסף אהא דת"כ והביאו הרב שע"ה ז"ל שם נ"ל לתרץ דהאי הקישא דאי עוף אתא למלתא אחריתי כדדרשי התם לענין מוקדשין כדאמר מר בר אשי ע"ש והשתא ה"פ יכול אף עוף טמא במשמע ופ' הרב קרבן אהרן דלשון עוף משמע בין טמא בין טהור וזהו ל' במשמע דקאמר תנא ע"ש והכי איתא להדיא בפ' שלוח הקן דקל"ט ע"ב ע"ש ואהא קאמר תנא דאין לדחות משמעות עוף מכח ההיקש שיש לנו ולאוקמי' דוקא בעוף טהור להכי קאמר דאין ראי' מהקיש זה לדחות זה המשמעות משום דהקיש אינו מפורש אהייא קאי ומצינן למדרשי' אפכא וכיון שכן אין כח בהקיש לבטל משמעות עוף וע"כ אצטריך למלתא אחריתי כדאמרן ומעתה חזרנו ליכול עוף בין טמא בין טהור במשמע מש"ה כתיב אשר יאכל למעוטי טמא וההיקש דמייתי הברייתא לשקלא וטריא בעלמא הוא לומר אם תשיבני מהקיש זה ממנו אין ראי' כיון דהייתי דורשו כלפי לייא וא"כ ע"כ לא אתא להכי ועדיין משמעות עוף כדקאי והשתא דכתיב אשר יאכל דרשי' נמי מהאי הקישא אפכא חיה לעוף כדאיתא התם בת"כ ע"ש. ודע שהרב ק"א ז"ל כתב שם דממלת או דריש ההיקש שלא נאמר זה או זה אלא על דברים שהם ממין א' ע"ש ואע"ג דאצטריך או לב' כסויים ולרבנן לחלק כדאיתא בפרק כסוי הדם והביאו הרב עצמו שם ע"ש מ"מ משמעות זה או זה בדברים שהם מעין א' ומה שהק' הרב שע"ה לדברי התוס' דכסוי הדם לק"מ דקושית תוספות רי"ד לחוד וקושית הר"א ממיץ לחוד ולא נגעין כלל דודאי לקושית תוס' רי"ד דנפיק לטמאים ממשמע' יאכל שנפ' לשון יאכל יהנ' מדינא דרבי אבהו דאחד איסור אכיל' ואחד איסור הנאה במשמע לזה יתרצו התוס' כתי' הא' דרי"ד אמנם ק' עדיין דנפ' מיהא אשר יאכל לאחרים דומיא דמכל האוכל וכו' דהשתא ליכא למימר לכתוב אשר יהנ' כיון דמשמעות אכיל' הא מידרש דרשינן לי' דהיינו אשר יכול להאכיל לאחרים ומוכרחים אנו לומר כן לתי' התוס' וממילא אזדא הקושיא הב' שהק' הרב לתי' א' דתוס' רי"ד ע"ש. ושוב מצאתי בספר יראים להר"א ממיץ ז"ל סימן קל"ט כתוב שם וז"ל יש לשאול דהני חכמים דפטרי ר"ש הוא וכו' ור"ש שמעי' ליה וכו' דכתיב מכל האוכל אשר יאכל וכו' וטריפה אתה יכול להאכילו לאחרים ולמה לא תהי' בכלל אוכל וגם יש לשאול דאמרי' לא יאכל דחמץ דפסח דאיסור הנאה ואכיל' במשמע עכ"ל הרי לך שהם ב' קושיות נפרדות וברור

לימוד כח גרסינן בפ' יוה"כ דף פ' ע"א כל השיעורין כלן בכזית חוץ מטומאת אוכלין ששינה הכתוב במשמעו ושינו חכמים בשיעורין ראי' לדבר יוה"כ מאי שינה הכתוב במשמעו מלא תעונה ופירש"י ז"ל ולא כתיב אשר תאכל ע"ש וה"נ קאמר התם דף פ"א ע"א ניכתוב רחמנ' לא יאכל אכילה בכזית ופירש רש"י ז"ל וז"ל אכילה בכזית משמע והתורה לא חייבה עליו וכו' ע"ש וה"נ אית' התם דף ע"ד ע"א ר"ל אמר מותר מן התורה אכילה אמר רחמנ' וליכ' וה"נ קאמר בפ' ג' שאכלו דף מ"ט ע"ב ואכילה בכזית ולא כתבו התוס' שם דהוי אסמכת' אלא בעיקר פי' דקר' דקאי אשביעה ממש אמנם לפום דרשיה דהשת' דינא ודאי קאמר וכן כתב רש"י ז"ל בפ"ק דכריתות דף ו' ע"ב בד"ה נתינה וכו' וי"ל וכל אכילה כזית ע"ש וכן נמי אמרינן בפ' קדשי מזבח דף י"ו ע"ב אכילת שרצים לוקה עליו בכזית מ"ט אכילה כתיב בהו ופירש"י ז"ל ואכילה אינה פחותה מכזית וכן כתבו התוס' שם וז"ל וסתם אכילה בכזית ע"ש וה"נ תני' בת"כ פ' אחרי מות גבי נבלת עוף אשר תאכל ואין אכילה פחותה מכזית ע"ש בק"א וכן תני' התם פ' צו גבי חלב והנפש האוכל' כדי אכילת כזית ע"ש. ומעתה תמה אני על מ"ש הרא"ם ז"ל בתוספותיו להסמ"ג הלכות חמץ ומצה על מ"ש הסמ"ג שם וז"ל והאוכל חמץ בפסח כל שהוא ה"ז אסור מן התורה שנאמר לא יאכל חמץ וכו' והוא לשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' חו"מ דין ז' ע"ש במרן כ"מ ז"ל וכ' עליו הרב הנז' וז"ל ואכילה כל דהו משמע ע"ש והרי זה הפך סוגיין דכתיבנא וראיתי למהרח"א ז"ל בס' מ"ק בחי' להרמב"ם שם שהביא דברי מהרלב"ח שכ' דמלא יאכל משמע דקאי אאוכל עצמו דמשמע כל דהו וכתב ע"ז וז"ל ועם זה א"ש מ"ש הרא"ם בתוספות לסמ"ג ואכילה כל דהו משמע ע"כ כונתו דתיבת יאכל אפי' לכ"ש שייך כאמור עכ"ד ולא סיימו קמיה דברי הרא"ם שם בא"ד והילך לשונו שם ואע"ג דאינו חייב כרת או קרבן אלא בכזית שאני התם דאתא הלכת' ואפקתיה ממשמעותי' אבל לאיסור' כדקאי קאי והא דקאמר בגמ' מ"ט דר"י משום דחזי לאיצטרופי ה"פ מ"ט לא מוקמי לה להלכת' אאיסור' כי היכי דאוקמי לה אעונשין משום דחזי לאיצטרופי לעבור עליו בלאו או כרת והא דמייתי קרא דלא יאכל לאו משום דשני בלישניה כדחזקיה דדייק הכי לענין איסור הנאה דהא חצי שיעור דאוריי' בכל איסורין שבתורה הוא ולא בחמץ בלבד אלא משום דקאי בפסח מייתי קרא דלא יאכל דמיירי בתוך זמנו כדאמרן עכ"ד הנה מפו' יוצא דסתם כל אכילה כל דהו משמע שכתב הרב אכל לשון אכילה דעלמ' ומעתה יש לתמוה על הרב ז"ל איך נעלם ממנו כולהו סוגי' דכתיבנ' וראיתי להרב מש"ל ז"ל הל' חו"מ שנתעורר בדברי הרא"ם ז"ל הללו מההיא סוגי' גופה דקאמר ור"ל אכילה אמר רחמנ' וליכ' ומההיא דר"ל דקאמר אכילה בכזית שכתבנו ולזה י"ל דה"ק אכילה אמר רחמנ' דהיינו כל דהו וליכ' דאתא הילכת' ועקריה וכיון דעקריה אפי' לאיסור' עקריה וההיא נמי י"ל דה"ק דא"כ ניכתוב לא יאכל אכיל' בכל דהו דאפילו נימא בכזית בעינן טפי ורבות' קאמר ועוד תמה עליו דאי ס"ל לר"י דלא תעונה נמי כל דהו משמע ואתא הילכת' ואפקיה וכו' אכתי לכתוב לא יאכל ואתי הילכת' ואפקי' ממשמעותיה לכותבת עש"ב. וממאי דתני' התם לעיל מזה ששינה הכתוב במשמעו ומפרש הגמ' מלא תעונה ולא כתיב לא תאכל וזכרנו זה לעיל בסמוך הו"ל להרב להק' לזה דמה שינוי איכא כיון דלא תעונה כל דהו נמי משמע אלא ודאי דס"ל להרא"ם ז"ל דלא תעונה כזית א"נ טפי משמע ודקאמר שינה הכתוב במשמעו ה"פ עם מה שיש לדקדק תו דכיון דשיעורין הלכה למשה מסיני כמו שכתב רש"י ז"ל בפ"ק די"ט דף ו' ע"ב והביאו הרא"ם ז"ל הל' יוה"כ ע"ש א"כ למ"ל הא דשינה הכתוב במשמעו אלא ודאי דשיעורין הל"מ סתה נאמרו דיש ככותבת וכיוצא בשאר שיעורין אבל לא ידענא היכ' קאי וכי חזו רבנן דשינה הכתוב במשמעו משאר לשונות שבתורה ולא כתב ביה אכילה ניח' להו לאוקמיה אשיעור' אחרינ' וכיון דנפיק מידי כזית אוקמיה אכותבת דהוי טפי מינה ואין לנו לאוקמי' טפי מכותבת להקל באיסורין ולא טפי מכזית פורתא דאינו שיעור כלל ולא נתקבלה לו ההלכה ובזה יתבארו דברי רש"י ז"ל שזכרנו ממה שהקשו עליו התוס' שם וכן ראיתי למהרש"ל ז"ל שכ' כן בעד רש"י ז"ל ע"ש וע' בהרא"ה ז"ל פ' חקת פ' אדומה