למודי ד' לה

מצרים מ"מ שפיר נ"ל מניה נמי הנאה לחמץ בפסח כיון דמני' נמי נ"ל אכילה לגופה ולא נחלק ביניהם כמ"ש התוס' לר"י: עוד הק' וז"ל תו ק"ק דלפי האמת דבעל השור נקי אף לעורו שחטו מנ"ל דאסור אימא כולי' קרא לשור הנסקל ולא יאכל להנאת בשרו ונקי לעורו ע"ש ותמהני פה קדוש יאמר דבר זה שהרי הרב עצמו לעיל מזה בתכ"ד הק' מסוגיא דקידו' וזכרנו דבריו בסמוך דמייתי הא דקאמר התם ה"מ וכו' דקושיא זאת עצמה שהק' הרב בכאן עלה משני התם הכי דא"כ לכתוב לא יהנה וכדקאמר התם עש"ב וה"נ איתא כולה סוגיא בפ' ד' וה' ע"ש. וכתבו שם התוס' ד"ה והאי וכו' ובעל השור נקי להנאת עורו ע"ש. ומה שפי' הרב בלשון הבריית' דקתני אין לי אלא באכיל' וכו' ע"ש אפריון נמטייה שכ"כ הר"ש והרא"ה ז"ל הובאו דבריו בש"מ לפי ד' וה' וכ"כ הריטב"א ז"ל בחי' לקדושין ע"ש: עוד הקשה וז"ל תו ק"ק דלעיל היכי קאמר בשלמא לר"מ מדאצטריך נבלה והא אצטריך נבלה אף בהנאה דלא ילפינן משור הנסקל ע"ש מה שתירץ ולי נרא' דאיכא למיפרך מה לשור הנסקל שכן אסור אף בשחטו לאחר שנגמר דינו דאע"ג דלאו נבלה הוא אסור בהנאה וברור

ודע שהרא"ם ז"ל פ' משפטים כתב על פירש"י דסקול יסקל וכו' דלית ליה דר"א וכו' ע"ש וכ"כ הריטב"א ז"ל בחי' קדו' דמפירש"י הכי משמע ע"ש. ויש לתמוה היכי משמע מפי' רש"י. ונ"ל דמשמע ליה מפירש"י דקידו' ד"ה ה"מ וכו' שכתב וז"ל איסור הנאה נמי משמע וכו' אלא ודאי לאכילה גופי' אצטר' וכו' דפתח בתרתי וסיים בקרא והוא ברור. אלא שמדברי רש"י בפ' ד' וה' אין נר' כן ע"ש והרא"ם ז"ל תפס לו כדברי רש"י דקדושין משום לשון הברייתא שלא פירשה רש"י בחומש ומאי דפריך בפ' כ"ש הוא לומר דמאי דרשי' בנקי ומשני לדידהו אתא להנאת עורו אבל לעולם תנא לית ליה דר"א ומ"ש הרא"ם ז"ל דאי לחצי כופר וכו' ולא כתב להנאת עורו משום דנקט כסברת הנך תנאי דרבים נינהו אלא דהש"ס לא רצה לומר דאתי נקי לדמי ולדות וכו' משום דקי"ל דבהנאת עורו אסור כנ"ל ברור בדעת הריטב"א והרא"ם ז"ל

לימוד כז כתבו התוס' בפ' ד' וה' דף מ"א ד"ה איני יודע וכו' וז"ל וא"ת אצטריך לבן פקועה לרבנן דר"מ לא בעי שחיט' ותירצו בלא"ה פריך שפיר ולפי המסקנא ניחא דנפקא לן מבשרו אע"ג דשחטיה ועבדיה כעין בשר עכ"ד. ואיברא הא ק"ל בפ"ק דבכורות דף ו' ע"ב דמייתי ראי' לחלב בהמה טהורה דשרי דלא ניתסר משום אמ"ה מקראי ע"ש. והא איכא למימר דקראי בחלב בן פקועה מיירי דלא בעי שחיטה לרבנן ולפמ"ש התוס' שאנץ באו דבריהם בש"מ בפ' ד' וה' לקושית התוס' וז"ל ועוד ניקום ונימא ליה לקרא כי כתיב' אבן פקועה כתיב' ע"ש א"ש וע"ש שכתב משם הרשב"א ז"ל לדחות ס' זאת מדאמר הנח לקרא דדחיק ומוקי אנפשיה ע"ש ועיין בפ' בנות כותים דל"ג ע"א ע"ש ובחי' הריטב"א ז"ל לפ' האיש מקדש כתב וי"מ דהא אתיא דלא כהלכתא כר"מ דאמר בן פקוע' בעי שחיטה ולא נהירא וע"ש במ"ש בשם מורי ז"ל ע"ש

וראיתי להרב שע"ה ז"ל פ"ה מה' מ"א שהק' לי"מ דלפ"ז א"כ לרבנן דר"מ שחטו לאחר גמר דין מותר והלא רבנן דר"מ ס"ל בפ' כסוי הדם דף פ"ה דשור הנסקל שנשחט לאחר גמר דין אסור גבי מתני' דחיה ועוף הנסקלין ע"ש ויש ליישב דהא אמר התם דראה ר' דבריו של ר"ש בכסוי הדם ושנאו בלשון חכמים ע"ש וא"כ י"ל דרבנן דר"מ דבן פקוע' אינו ר"ש דהתם ומ"מ ודאי לי"מ נמי כ"ז הוא לפי הס"ד דאי הוה פריך לי' הכי ה"מ למדחי דדא אתיא דלא כהלכתא מש"ה פריך עדיפא מינה אמנם לפי המסקנא דמאת בשרו הא נפקא מיני' וכמ"ש התוס' והוא ברור. ודע שתי' הא' דקאמר לכתוב לא יהנה לר"מ קאמר ותירוצא בתרא לכ"ע והרב הנז' הק' שם בבריי' דלמ"ל לא יאכל לשחטו וכו' ת"ל מכל שתיעבתי לך לסקלו ולא לשחטו ע"ש מה שתירץ שכוונתי לתי' הב' ולתי' הא' אף שכתבו התו' בע"ז דף ס"ו ע"א דלא תאכל כל תועבה לא הוי לאו שבכללות ע"ש דוקא לענין צירוף ולענין אכילה מיהא הוי אמנם מבישול לאכילה א"נ מסקילה לאכילה הוי שפיר לאו שבכללות ודמי לזג וחרצן ובהכי ניחא דר"ע לא פליג בהאי כללא וס"ל דכה"ג הוי כמו צירוף ועיין במרן כ"מ פ"ה מה' עכו"ם דין י"א ע"ש. ודע דלחזקי' נר' לתרץ דאצטריך לא יאכל לאיסור הנאה דאין לומר דאכתי לכתוב לא יהנה לפי תירוץ קמא דגמרא דאי הוה כתיב לא יהנה לא הוה מוקמי' לשחטו אלא לסקלו להכי כתיב לא יאכל למימר דלא קאי אסקול יסקל דמדשני קרא שמעינן שחטו וכו' ולהנאה וע"ע במה שנכתוב לקמן בס"ד גם ללישנא בתרא דמאת בשרו נפקא לרבנן דר"מ לק"מ קו' הרב דאצטריך לבן פקועה אחר סקילה דלא נפקא מכל שתיעבתי

ובמאי דפריך התם בסוף הסוגיא והשתא דנ"ל איסור אכיל' ואיסור הנאה מלא יאכל האי ובעל השור נקי וכו' ראיתי בתוס' רי"ד ז"ל שהק' שם וז"ל ראיתי מקשים כיון דלא יאכל לכ"ע גם איסור הנאה במשמע א"כ גבי כסוי הדם דכתיב אשר יאכל נפ' אשר יהנה ונרבה גם חיה ועוף טמאים לכסוי ולאו מילתא היא דהא אמרי' היכא דנפקי איסור אכיל' ואיסור הנאה מקרא חדא אמרי' דלא יהנה הוא והכא אי מרבי טמאים א"כ האי לא יאכל הנא' משמע ולא אכיל' והיכא עקרי' קרא מפשטי' דכתב לשון אכיל' ומפ' הנאה ולא אכילה הילכך ליכא למימר הכי ותו אם גם הטמאים טעונין כיסוי לישתוק קרא מיני' וליכתוב להדיא חיה ועוף סתם והוה הכל במשמע אפי' טמאים אשר יאכל ל"ל אלא ודאי אכילה דוקא קאמר עכ"ד והנה קושיא זו ק' ג"כ דליתרבי טריפה לרבנן דר"מ בפ' כסוי הדם דפ"ה אלא דק"ל לכ"ע בטמאים דאפי' ר"מ מוד' כדאי' התם. ונ"ל לתרץ הקושיא עפמ"ש בת"כ והביא' הרב טירת כסף הובא בשע"ה שם דתניא התם מה חיה מטמא בגדים וכו' יצא עוף טמא אי מה חיה שאינ' באם על בנים וכו' יצא עוף טהור ת"ל אשר יאכל ע"ש וכתב הרב קרבן אהרן ז"ל דמדכתיב או עוף ולא כתיב ועוף דאל"כ הא אצטריך לגופי' למימר דחיה ועוף חייבים בכיסוי ע"ש ואין להק' לזה מדדרשי' בר"פ לולב הגזול דל"א ע"א פרי עץ הדר כפות תמרים דמקשי' לולב לאתרוג ע"ש דהא לגופי' אצטריך די"ל דהול"ל פרי עץ הדר בסיפא דהא אינו נאגד עמהם והשתא ודאי דהקישא גלי לן דלא נפ' אשר יאכל יהנה קאמר להכי אתא הקישא לומר דלא מיירי קרא אלא בחד מינייהו ואי מהקישא הו"א דמיירי בטמא ולא בטהור באו אינו דברייתא מש"ה כתיב אשר יאכל דהשתא אזלינן אחר משמעותי' דקרא והשתא ל"ק קו' הר"א ממיץ שהביאו התוס' שם ע"ש וזה ברור. ואין להק' לרבנן דהתם אכתי נפ' אשר יהנה לענין טריפ' וחיה ועוף הנסקלין דליתא דא"כ ה"נ לענין טמאים לוקמי קרא בטמאים ולא בטהורים דהשתא פשטי' דיאכל לא קאי אלא לטמאים והיינו דפריך התם לר"מ עוף טמא מ"ט דלאו בר אכיל' הוא טריפה נמי וכו' והשתא בין תבין ס' ר"מ אשר לכאור' היא מן המתמיהין דמאי אולמי' לי' טמא מטרפ' אלא הוא הדבר דס"ל דלענין טריפה יש לפ' אשר יהנה והוא כולל גם איסור אכיל' במשמע ואין זה יתר כי איסור אכילה לא משמע בהדיא בלאו אשר יאכל כמו סקול יסקל דנ"ל מלא תאכלו כל נבילה אמנם לענין טמאים ליכא לפרושי יהנה מכח הקישא דאי עוף והא כדאיתי' והא כדאיתי' אמנם ר' ראה דבריו של ר"ש כדכתיבנא ולתי' הב' דתי' התוס' רי"ד קשה דאכתי לרבנן דר"מ דפטרי בטרפ' וחיה ועוף הנסקלין ע"ש נימא דאי לא כתי' יאכל הו"א אפי' איסורי הנאה במשמע דהיינו חיה ועוף הנסקלין מש"ה כתיב יאכל דהיינו יהנה למעוטינהו ולאוקמי' דוקא באיסור אכילה כמו טריפה וטמא: