למודי ד' לג

מההיא דאמרי' ספ"ד מיתות גבי מקלל אביו ק' למ"ל איש איש כלל. ונר' דכיון שכתבו התוס' שם דמרבים נשים ממיעוט אחר מיעוט ע"ש אם כן ה"נ בלא"ה ק' דה"נ בכל מיעוט אחר מיעוט דעלמא לישתוק מנייהו. ועיין תוס' דיומא דף ס' ע"א מה שתירצו בזה. וע' בחי' הריטב"א ז"ל לפ"ק לקידושין דף ל"ה ע"א ד"ה הא' וע"ע בהרא"ם ז"ל שכ' חילוק נכון וראוי למי שאמרו

אלא דק"ל עלה מה דאמרינן בפרק יש מותרות דף פ"ד ע"ב לא יקחו מלמד שהאש' מוזהרת ע"י האיש ופריך התם מדר"י נפק' וכו' ע"ש והא התם דבבעילה היא דחל עליו המלקו' כדאמר רבא בפ"י יוחסין דף ע"א בעל לוקה לא בעל אינו לוק' ע"ש ובבעילה אין הפעולה שוה בשניהם ומאי פריך ודוחק לומר דלאביי פריך דס"ל בפ"י יוחסין קדש לוקה ע"ש דכל כי האי הו"ל לפרושי כיון דלא קי"ל כאביי ומה גם דרבא קאי התם ביש מותרות אהך סוגיא ע"ש ואפשר לדחוק דלא כ"כ הרב ז"ל אלא משום שהפעולה שהזכיר הכתוב בהדיא אינה פעולת האשה. אמנם ההיא דיש מותרות דהכתוב לא הזכיר הבעילה אלא הקיחה שהיא הקידושין לא אמרינן הכי. וראיתי להרש"א ז"ל בספר ש"ש שהקש' בפשיטות מקיחה עצמה ע"ש ולזה נר' לחלק דדוקא בעריות משום דלא אפשר מצד עצם הדבר להיות האשה בועלת אמנם בקידושין דאינו אלא מצד הדין דאין האש' לוקחת כיון שמצד המעשה יכול' היא לקדשו קרינא בי' השוה הכתוב וכו' וז"ל הריטב"א ז"ל בחי' שם כ"י ק"ל היאך אפשר לומר דמשום דרב יהודה תתחייב הנקבה בלאו זה שהוא מפורש שמדבר עם הזכר שלא ישא החללה והיאך יצא לנו שתהא הכשר' מוזהרת שלא לינשא לחלל דבשלמא בלאו שהוא כלל אפילו מדבר עס האנשים וכתיב בני ישראל בפי' אתיא מדר"י דה"ה שהוזהרו באותו לאו באותו לשון גם הנשים אבל בענין הזה היאך אפשר וי"ל דכתיב לא יקחו הרי אפשר לפרש מדר"י כי על כולן מזהיר שלא לעשות ליקוחין בחללים עכ"ד. והשתא א"ש דשאני התם משום דלשון לא יקחו שייך שיכא כולל שפיר שלא לעשות ליקוחין וכו' משא"כ הכא לא תקרבו לא שייך קריבה כלל באשה. ולמה שהק' בספר מענה לשון הנזכר י"ל עוד דלא כתבו התוס' כן אלא היכא דמצינו למעוטי מהאיש איש אחר כי התם אמנם ההיא דפ' האשה דלא מצינן למימר הכי שפיר י"ל דאתי למעוטי אשה והא דהאיש אורחיה דקרא כנ"ל. והשתא ל"ק גם כן קושיא א' דהתם נמי לית לן למעוטי איש אחר ומצי למעוטי אשה מש"ה כתי' את האשה לרבויה

ואחרי מופלג ראיתי ברייתא בספרי פ' תצא דתניא התם בישראל אין לי אלא ישראל גרים נשים ועבדים מנין ת"ל והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא ע"ש

לימוד כד כתבו התוס' ז"ל בפ' החובל דף פ"ח ע"א ד"ה ויהא עבד וכו' דאיש כי כתיב בקרא אפילו גוי במשמע ע"ש וכ"כ הרא"ם ז"ל פרשת משפטים בפ' וכי יכה איש את עבדו ע"ש וק"ל דבפ"ד מיתות דף נ"ו ע"א ת"ר איש מת"ל איש איש לרבות עכו"ם שמוזהרין על ברכת ה' כישראל וכו' וה"נ איתא התם גבי עריות ובפ"ק דתמורה גבי נדרים ע"ש ובריש פ' אין דורשין גבי ע"א ע"ש והלא בלא ריבוייא דאיש איש מחד איש סגי דלישתמע אפילו גוי ולא עוד אלא אדרבה איכא למימר ואיש איש למועטינהו אתא מדין אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט וכה"ג כתבו התוס' בפ"ד מיתו' דף ס"ו ע"א ד"ה לרבות וכו' ע"ש ומהא דתני בפ"ק דערכין דף ה' ע"ב בני ישראל מעריכין ואין הגוים מעריכין יכול לא יהיו נערכין ת"ל איש איש. ל"ק דהתם מיחודא דריש דאי למעט אתא ת"ל מבני ישראל א"נ התם נמי כתיב תרתי איש. אמנם מדברי התוס' שם ד"ה יכול וכו' ע"ש אין נראה כן ומ"ש שם וז"ל וא"ת הא ממעטינן מאיש דהכא נכרי גבי תמור' וכו' ע"ש מה שתירצו. איברא בפ"ק דתמורה התם לא ממעט אלא מבני ישראל ע"ש ושמא נחלק בין היכא דמסתבר לרבונייהו להיכא דלא מסתבר כגון גבי עריות וברכת ה' ונדרים שהם מצות אמורות לישראל משא"כ גבי עדות דלא משום הימנותא דאסר רחמנא קרובים שהרי אסי' לחובה פסולין להעיד כדאיתא בפ' זה בורר ואפי' משה ואהרן וא"כ שפיר משתמע דאף גוי מעיד וזה דוחק עצום וצ"ע. ועיין תוספות דפ' טבול יום דף ק"ג ע"א ע"ש ומהא דתניא התם עולת איש אין לי אלא עולת איש עולת גרים נשים ועבדים מנין וכו' משמע להדיא דגוי לאו בכלל איש הוא דאי לא השתא גוים אתרבי גרים לא ועיין ברפ"ט דנזיר דבעי לרבויי מאיש דגבי נזירות נכרים ע"ש וצ"ע

שוב אחרי מופלג מצאתי למהרש"א ז"ל בספר הליכות אלי כלל י"ו שנרגש מזה ודבריו שם תמוהים הם כמו שירא' המעיין שם

לימוד כה כתב הרב הליכות אלי כלל קמ"א בשם התוס' דאין למעט ממלת איש הקדש ולא ממעטינן הקדש אלא מדכתיב רעהו ע"ש ולא ציין איה מקומו והוא בר"פ מרובה ד"ה רעהו וכו' וז"ל דגבי הקדש שייך נמי לשון איש וכו' אלא התם ה"פ מבית איש דשייך ביה רעהו וכו' עש"ב. וראיתי להלח"מ ז"ל פ"ב מהל' גניבה שהביא קו' התו' הלזו וכתב מדברי רבינו למדתי תי' בקו' זו דאי מחד הו"א דדוקא קדשים שאינו חייב באחריותן אבל כשחייב באחריותן מיקרי רעהו כסברת ר"ש קמ"ל וכו' עש"ב ואני אומר וע"כ צריכין לדברי התוספות משום ר"ש גופיה דמחייב כשחייב באחריותן ודבר ברור הוא דלרבנן אפילו כשחייב באחריותן צריכי תרוייהו למיעוט' כמ"ש הלח"מ ז"ל ובזה יתיישב מה שהק' מהרש"א ז"ל בפ' הפרה דף נ"ג ע"ב בתוס' ד"ה איפוך וכו' ע"ש והוא שהתוס' שם ק"ל לרבנן דמאיש נמי משמע להו למעוטי הקדש דודאי מאי דפריך התם ואיפוך אנא לרבנן נמי פריך דאין לומר לר"ש הוא דפריך דסתמ' קאמר ומה גם דלית הלכתא כוותיה ומה שהקשה מעיקרא רמהו למ"ל לר"ש ק"ל. ועוד יראה דשאני התם דמבי' האיש אצטריך למעוטי בית הגנב אמנם ההיא דשור איש יתירא הוא וע"כ למעוטי הקדש. וראיתי בש"מ לפרק הפרה שם שכתב בשם הר"א מגרמיש' וז"ל הקשו בתוס' א"כ רעהו למ"ל ותי' ר"י לגלויי אכי יאכל כדאמרינן בפ' קמא עכ"ד והוא מ"ש התוס' בפ"ק דף ז' ע"א ד"ה שור רעהו וכו' ע"ש אמנם הם דברים תמוהים דאכתי מוהמת יהיה לו נ"ל לגלויי אכי יאכל וצ"ע

וראיתי למהר"י אלגאזי ז"ל בספר נאות יעקב בקונט' מענה מענה לשון אות א' דף ד' ע"א שהביא דברי מ"ז בס' הליכות אלי שזכרנו וכתב עליו והרב ז"ל לא סיים מקום דבריה' כי לע"ד דבריהם קשים להולמ' שהרי בזבחים דף ק"ג ע"א אמרינן עולת איש פרט לעולת הקדש וכו' ועוד בב"ק דף ע"ו אמרינן וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש והתוס' עצמן כתבו בב"ק ד"ה איפוך וז"ל א"ת דמקרא דשור איש נפקא עכ"ד והנה עבר מזכרונו דבריהם דר"פ מרובה שזכרנו אלא מיהו עדיין במחלוקת היא שנויה דזהו דוקא לר"ש ולא הו"ל למיסתם סתומי ואולם דעתו היא דלרבנן מרעהו ממעט נמי כשחייב באחריותן ומה שנלע"ד כתבתי. ומה שהקשה מההיא דזבחים לפי מ"ש לק"מ דההיא ר"י היא בר פלוגתיה דר"ש גם איש דהתם נמי יתירא הוא אמנם הדבר ברור דלא סיימו קמיה דרב הסוגיא אשר שם דבתר דמייתי הך בריית' קאמר עלה פרט לעולת הקדש אמר ראב"י פרט לעולה הבאה מן המותרות דעולת צבור היא וע"ש בפירש"י ז"ל מ"ש

לימוד כו בפ' כ"ש אמר ר"א כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו א' איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע ואמרינן בר"פ דו"ה דף מ"א דה"מ היכא דנפקי תרוייהו מלא יאכל אבל היכ' דאיסור אכילה נ"ל מסקל יסקל