למודי ד' כט

אע"ג דשמעי' מיניה מיהא דישל"ע ומה"ט נמי לא הוה מצי למשתק ממעילה וטביחה ולמילף מעיר הנדחת דהיכי ילפי כיון דבעיר הנדחת לא משוי שליח וברור. גם מה שהקשה לדברי הרב ז"ל דלהנהו תירוצי דתי' בגמ' שם לשמאי הזקן מאי א"ל והך ברייתא כמאן ע"ש אינו ממה שיקשה דלהך ברייתא ע"כ ס"ל כתי' א' שאמרו בגמ' שם אליבא דשמאי ולא בא הרב אלא למצוא סברא בעולם דישל"ע וכבר הוא ז"ל האריך בזה

ומה שהק' שם לפי' א' שכ' הר"ש דאמאי אצטריך לומר קרא דיצאו כיון דאשל"ע ע"ש לק"מ. דהא דאשל"ע היינו להתחייב השליח אמנם לענין דחשיב מאותה העיר ס"ד כיון דמי ששלחו הוי מאותה העיר ס"ד כיון דעיקרא דמילת' דבעי' מאות' העיר כי היכי דליגררו בתרייהו ה"נ ליגררו בתרייהו דעיקר ההסתה מאות' העיר הוי קמ"ל דהמשלח כמאן דליתי' לגמרי כנ"ל

לימוד כ כתבו התוס' בפרק הכונס דף נ"ו ע"א ד"ה אלא וכו' ודוקא שוכר אבל אמר פטור מדיני שמים דסבור שלא ישמעו לו וכו' ע"ש ולזה כיון רבינו ז"ל בפ"ב מה' רוצח דין ב' שכתב או ששלח עבדיו וכו' דדוקא עבדיו שמחוייבים לשמוע לו

וראיתי להרב מש"ל בדין זה שכתב משם הריטב"א ז"ל בפ' האיש מקדש שדעתו כדעת התוס' שכתבו דדוקא שוכר דעביד מעשה ע"ש ואני לא מצאתי להריטב"א שיאמר כן ואדרבה כ' שם הפך מזה בדף מ"ב ע"ב גבי השולח את הבער' וכו' וז"ל שלח ביד פקח פקח חייב פי' והשולח פטור לגמרי ואפי' מד"ש כיון שכבר נשתלם הניזוק מן הפקח משא"כ בשוכר עידי שקר שפטור מדיני אדם וחייב בד"ש דלא אשתלם הניזק מנזקיה וכן אתה אומר בכל אותם שבפ' הכונס עכ"ד הנה מבואר ובא בדבריו דאפי' באמירה בעלמא חייב בד"ש ולפ"ז יש לתמוה על התוס' בהכונס שהביאו ראיה לדבריהם מההיא דפקח חייב דמשמע דשולח פטור לגמרי ע"ש ומאי אריא התם הוא משום דפקח חייב לשלם וכל אימת דמשלם ליכא חיוב אפי' בד"ש לשולח וכ"נ ממ"ש שם בתחילת דבריהם כגון שאין לחברי' מה לשלם ע"ש. ומיהו י"ל שכתבו כן לא משום שהוקשה להם דלמה חייב בד"ש אלא דמדקתני פטור מדיני אדם משמע שמפסיד הניזק ולמה לא יחזיר לו חבירו מה שלקח ממנו ומש"ה כתבו מ"ש. אך מלשון הר"פ ז"ל אין נראה כן ע"ש ושו"ר להש"ך ח"מ סי' ל"ב שהביא דברי הריטב"א הללו ודחה ראית התוס' מזה ומה שהקש' על דבריהם מפ' האיש מקדש ע"ש י"ל דהתם נמי בעבדיו שהם שכורים לו ודייקא נמי דקתני האומר לשלוחו ולא לשליח אמנם מדתמה בפ' האיש מקדש מכלל דת"ק ס' וכו' יראה דאפי' נשתלם ההיזק חייב השולח ויש לחלק ועיין בזה בשיטה לא נודע שמה. ומכלל האמור אין מקום למ"ש המגיה שם במש"ל ליישב ההיא דנחש משם הרב המחבר ע"ש כי לפי דברי התוס' אף שמתחייב השליח מ"מ שולחו נמי חייב בד"ש וראיה ברורה היא לדעת התוס' ז"ל אכן לדעת הריטב"א ז"ל שזכרנו צ"ל כמ"ש הרב שם. עי"ל דהתם נמי מעשה מיהא איכא שדחפה כמ"ש רש"י ז"ל בפ' זה בורר ע"ש

ודע שק' אצלי לדברי התוס' ז"ל הללו מדאמרי' בר"פ המדיר גבי הא דתנן התם יעמיד פרנס דפריך ופרנס לאו שליחותיה קעביד ע"ש ומאי קושיא הא אשל"ע ובשלמא לדעת הריטב"א ז"ל הא ל"ק דמ"מ חייב בד"ש ועיין בהרב פרח מטה אהרן בתשו' סי' נ"א ע"ש אכן לדברי התוס' הא קשה. ותו ק"ל מדאמרי' בפ' אין בין המודר דף ל"ה ע"ב למאי נ"מ למוד הנאה אי אמרת שלוחי דידן הא מהני ליה ואסור ופירשו התוס' והר"ן ז"ל שם דשליחותייהו קעביד והלא אשל"ע ויראה דס"ל להתוספות ז"ל דהכי פריך ופרנס לאו שליחותי' קעביד וכיון דשלוחו הוא נמצא דהשליח עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול וכמ"ש התוספות בפ"ק דמציעא דף י' ע"ב ד"ה דאמר לישראל וכו' ודוק שם שאין לחלק מזה לזה ע"ש. וכן מבואר מחי' ר"פ בש"מ שם דאפי' לא מחייב שולחו משום דאשל"ע והשליח אין במעשיו איסור לעצמו קעבר אלפני עור וע"ש [ודקאמר לאו שליחותיה קעביד אע"ג דבעבירה אין שליחות ה"מ לענין דלא מיחייב שולחו אמנם לעבור שליח אלפני שם שליחות יש דלא ליהוי כנותן משלו ומה שפורע אח"כ אין בו הנאה לאשה שכבר אכלה ועלה מסיק באומר כל הזן וכו' וכלומר דאין כאן שם שליחות ומה שפורעו מכאן ולהבא הוא זוכה] ובהכי ניחא מה שראיתי מקשים מהא דאמרי' בפ' אין בין המודר דף ל"ו ע"ב אלא לדעתו דבעל הא קמהני ליה דקעביד שליחותיה ע"ש. ושו"ר להרב מש"ל בפרק ה' מה' מלוה ולוה שנתעורר בההיא דהמדיר בפשיטות ע"ש מה שתי'. ועדיין ק"ל לדבריו מההיא דאין בין המודר דהנאתו היא מאי דעביד שליחותי' עיין בהר"ן ז"ל שם ועיין למה שתי' הרב מחנה אפרים ז"ל סי' ט' אההי' דהמדיר לפוסקים כרב סמא ע"ש ולדברינו הנה נכון. וא"ש נמי מה שהק' הרב שע"ה ז"ל בפ"ו די"ט ה' ט' לרב סמא מדתניא מקנה קמחו לאחרים ע"ש דה"ט כי היכי דלא ליקום בלפני עור דאפי' באיסורא דרבנן איכא לפני עור כמ"ש התוס' בע"ז דף כ"ב ע"א ע"ש גם מדברי מרן הכ"מ ז"ל פי"ב מהל' עכו"ם נראה דלא ס"ל כחילוק הרב מש"ל שכתב וז"ל ויותר נ"ל דאפי' איסור לאו ליכא ואפי' אמר לו הקיפני הא קי"ל אשל"ע עכ"ד. והא ודאי לא דמיא אלא למדיר אשתו שמעמיד פרנס דהא בגופי' אתעביד איסורא. אבל לפי מ"ש א"ש. אלא שיש לתמוה במ"ש מרן ז"ל דאפי' אמר לו הקיפני אשל"ע שא"כ למה הוצרכו בפ"ק דמציעא דף י' ע"ב לומר א"ב איש דאמר לאשה אקיף לי קטן ע"ש בפשיטות הול"ל איש דאמר לאשה אקיף לי גדול ולא סייע הגדול ועיין ברש"י ותוס' שם שכתבו משום שגדול לא יניח עצמו להקיף ע"ש ואפשר משום דמלת' דלא שכיחא הוא שלא יסייע דא"א שלא יזמין לו ראשו לכאן ולכאן. [אח"כ ראיתי להרב מגילת ספר עמד ע"ז. ומ"ש שם בכונת מרן משום דעיקר קרא במקיף ודחה שם דברי רש"י דס"ל דעיקר קרא בניקף ע"ש לית' דפאת ראשכם כתיב אך לשון תקיפו מתפ' שפיר אניקף וזהו ברור]. וז"ל מרן הכ"מ ז"ל בסוף ה' כלאים דין ל"א שא"א לאחר להלבישו אא"כ יזמין הלובש עצמו ויצדד גופו זה חשוב מעשה כדאמרי' פ' אלו הן הלוקי' גבי ניקף עכ"ד ועיין מ"ש רבינו פרק ג' מהל' אבל דין ה' ע"ש ועיין להרדב"ז ז"ל בתשו' סימן רמ"ג ע"ש

ובהכי ניחא לי מה שקשה אצלי לדעת הרב החינוך ז"ל בסי' שמ"ה שמ"ו שמ"ז ובכמה דוכתי מספרו ז"ל דס"ל דכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אף שעשה בו מעש' אינו לוקה מסוגיא דפ' הלוקין שם דמעיקר' אוקמ' כר"י דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ומסיק רב אשי אמר במסייע וד"ה ע"ש ואכתי אמאי לקי כיון דאפשר לעבור בלי מעש' בלא סיוע. וסבור הייתי לומר דשאני התם דקרא כתיב לא תקיפו דמשמע דלא קפיד אלא אמעשה. אבל כל שלא במעשה מותר וזהו שכתב מרן ז"ל דלא שייך לומר דעובר בלאו כיון דלא עשה מעשה דהיינו מטעמא דאמרן שטעמא חיוב הניקף גופי' משום דסייע דהוי כמקיף לעצמו. ובהכי ניחא מה שהקשה מוהר"ץ אשכנזי ז"ל בתשו' סי' פ"ב על מרן ז"ל ושותא דמרן לא ידענא וכי לאו אחד בלבד שאין בו מעשה ואין לוקי' עליו יש לנו בתורה כמה וכמה לאוין וכו' ועוד מאי האי דקאמר אשל"ע פשיטא דעל לאו של המקיף אשל"ע אבל אנן בלאו דניקף קיימינן עכ"ד. והנה קושייתו הא' מכוונת למה שהקשינו עליו במ"א בהכחשת הנחת מרן ז"ל דכל לאוין שאין לוקים עליהן משום שאב"מ מ"מ איסור לאו איכא וזהו שכתב וכי לאו א' וכו' ור"ל ומה בא מרן לחדש דבר חדש בלאו שאב"מ שאין בו אפי' איסור כנראה שזהו מקומו ואין לך חידושו אלא בו והלא כמה וכו'