למודי ד' כח

אכילת מצה וחמץ בהקיש' אחרינ' דהיינו כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות ואמאי צריך תרי הקישא בחדא סגיא וצ"ע עש"ב. ובאמת קושיא חזקה היא והי' נראה ליישב דמהך הקישא דלא תאכל עליו חמץ לא מצינן למילף מני' לענין חמץ משחשיכה כדיליף התם דהתם דכתיב שבעת ימים תאכל וכו' ומשמע דלעיקר חיוב המצוה איירי ולא לעניי אתחולי זמן אכילתו מש"ה יליף מהקיש' אחרינ' מקרא דבכל מושבותיכם תאכלו מצות דהתם משמע דלתחילת זמן אכילתו מאימתי קאי דלא כתיב שבעת ימים ואמטו להכי לא סגי לן בהאי הקישא לענין נשים ואורז ודוחן ושאר' כיון דלא מיירי בעיקר החיוב אלא מהמשך הזמן דאל"כ ז' ימים הול"ל אלא ודאי דלהאי הקיש' בלחוד אתא ומדסתם ולא כתב כולי זמנא דהיינו ז' ימים ש"מ דסמיך אבערב תאכלו מצות אלא דאתא להקיש' לענין חמץ. אמנם עדיין צריך לי עיון דהא ר"ש יליף לענין התחיל זמן האיסו' מהך הקיש' דז' ימים וכו' ואין לומר דאה"נ דלר"ש לא אצטריך הקיש' דהאיך דבכל מושבותיכם וכו' דאכתי הא אתקיש והקיש' מאי עביד לי'. לכן נ"ל ליישב דה"ט דאיצטריך הך הקיש' משום דכתיב קרא אחרינ' ביום הראשון תשביתו שאור דמשמע בפשיטות דאט"ו קאי דאי לא ראשון למאן ומש"ה לא עקרינן קרא מפשטיה לגמרי משום הך הקיש' דז' ימים כיון דאת' למילי אחריני ולא אמרינן בכה"ג אין היקש למחצה מש"ה אצטריך הקיש' באפי נפשיה והך הקיש' דהשבתת שאור לאכילת חמץ אתי נמי לדר"ז כדבעינן למימר קמן אי מהתם נמי ל"ה מוקמינן לי' להך מלתא לאפוקי משמע ביום הא' אלא לשאר מילי מש"ה אצטריכו תרוייהו וזה ברור

אמנם ק' דהתם קאמר דאתקש השבתת שאור לאכילת חמץ דכתיב ז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל חמץ וכו' ע"ש וא"כ מנ"ל לר"ז בפ"ק די"ט דף ז' ע"ב לומר פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ לו' לך זהו שאור זהו חמץ ע"ש הלא אצטריך להקיש' דהתם וי"ל דאי להא לימא כל אוכל וכו' מאי כי כל נתינת טעם משמ' וא"ת הניח' לר"א בפ' אלו עוברין דף ע"ג ע"ב אלא לרבנן דהתם דכל לא דרשי כי כל דרשי מאי איכא למימר וי"ל דאי להקיש' הול"ל לא יראה לך חמץ כי כל אוכל חמץ ובהכי ניחא. הא דקאמר התם פ"ק די"ט לב"ה אבל שאור שאין ראוי לאכילה אימא לא ע"ש. ולכאור' ודאי ע"כ למכתב שאור לא ימצא וממילא הא כתיב' לחיוב'. וניחא לי נמי מה דהוה ק' אצלי למ"ש מהרח"א ז"ל בס' מקראי קדש אמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' חמץ ואינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אא"כ קנה חמץ וכו' והק' הוא ז"ל דהוי לאו הניתק לעשה ותירץ עפ"י מ"ש בריש תמור' דלא אתי חד עשה ועוקר תרי לאוי עש"ב דאם כדבריו מאי פריך בפ"ק די"ט שם לכתוב רחמנ' חמץ ולא בעי שאור וכו' ע"ש והלא אי לא כתיב אלא לא יראה דחמץ לא לקי משום דניתק מש"ה כתיב לא יראה דשאור כי היכי דניהוי תרי לאוי דלא אתי חד עשה ומנתקן ולדאמרן א"ש דלא קפדינן אלא אלישנ' דשאור מיהו בהדי שאור ישאיר חמץ תחתיו. וא"ש נמי מה שדקדק הרב ג"ה כלל ח' בלשון הש"ס דפ' יה"כ מדפלגינהו וכו' ע"ש וכן מה שדקדק מדברי התוס' שם שכתבו מדחילקן הכתוב וכו' ע"ש לענ"ד נר' כונתם דאי לאו צריכות' הו"א מדחילקן הכתוב וכו' פירוש דלמימר דאצטריכו תרוייהו ללאוי יתיר' כיון דאית לן דר"ז הא לית' דאכתי למה חילקן לשאור וחמץ כל חד באפי נפשי' הול"ל תרי לאוי בלשון חמץ ש"מ דאין שיעורן שוה ושבקינן דר"ז מש"ה אצטריך לצריכות' ועיין במהרש"א ז"ל מ"ש בכונת דבריהם ואיננו שוה לי. ובפירושינו עלתה ארוכה לדברי מהרח"א ז"ל בספר מ"ק ברפ"א מהל' חמץ אמ"ש הכ"מ ז"ל על מ"ש הרמב"ם ז"ל שם והמניח חמץ וכו' עובר בב' לאוין וכו' והק' מרן ז"ל בג' לאוין הול"ל ותי' דלא יראה לך שאור לא חשיבי אלא לאו א' דלא בא אלא ללמד דזהו חמץ זהו שאור וכדאמרי' בריש י"ט פתח הכתוב בחמץ וכו' ע"ש וכתב הרב ז"ל וז"ל וליתא דבפ"ק די"ט הקשו התוס' דמאחר דפתח הכתוב וכו' למ"ל צריכות' דלעיל ותירצו דהו"א הואיל וחלקן הכתוב וכו' ע"ש א"כ מדפתח בשאור ילפי' דשיעורן שוה וס"ס למה חילקן בב' לאוין ודאי דלרבויי לאוין אתא והבן עכ"ד. והנה דבריו באו כספ' החתום ולפמ"ש כונתו רצויה דלפי מ"ש בכונתם מעתה דייק הרב דאכתי ס"ס למה חילקן הכתוב בב' לאוין וכלומר והול"ל לא יראה לך שאור וחמץ בחד לאו ומסתיין אלא ע"כ דלטפויי לאוי אתא זה נ"ל ברור בכונתו. ויותר אני תמה על מרן ז"ל דההיא דפ"ק די"ט דפתח הכתוב וכו' היינו מקרא דשאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל חמץ וע"ש בפירש"י ז"ל ותו דהתם לענין אכיל' קמיירי אמנם קרא דשאור ודחמץ בביעור נינהו וע"ש הסוגי' וכבר ראיתי לפרש כונת מרן ז"ל כדברי הלח"מ ז"ל והוא פשוט וקרוב לשמוע שכן הבין מהרח"א ז"ל בכוונת מרן ז"ל וזהו שכ' א"כ מדפתח בשאור ילפינן וכו' ור"ל מכח הצריכותא. איבר' שלשונו אינו מכוון כלל דמה לו אצל ההיא דר"ז דפתח הכתוב וכו' בפשיטות הו"לל דצריכי כדאיתא התם בגמ' להדי' וצ"ע ועיין בס' נחפה בכסף בחי' על תוס' הרא"ם ז"ל הלכות חמץ שלא ירד לעומק דברי מהרח"א ז"ל ע"ש

שוב אחר זמן רב בא לידי ס' מגילת ספר לאוין ע"ו וראיתי שהק' על מרן בשם יש מי שהק' כמו שהקשי' ומ"ש דגם על הרמב"ם בסמ"ג שלו יקש' כן ע"ש לענ"ד לק"מ להרמב"ם ז"ל דאיהו ה"ק כיון דאר"ז זהו שאור זהו חמץ ולב"ה שוין הם בין לענין ביעור בין לענין אכילה א"כ ש"מ דכחד חשיבי ואין חילוק ביניהם והו"ל ב' לאוין בענין א' וע"ש מ"ש בכונת התו' ומרן הכ"מ ע"ש

לימוד יט תניא בפ' חלק יצאו אנשים הן ולא שלוחן וכו' וכתב עלה הרב פר"ח ז"ל בחי' הלכו' עכו"ם פ"ד וז"ל ואע"ג דקי"ל אשל"ע והו"ל כהדיחו מעצמן מ"מ גזרת הכתוב וכו' ותימא על הרב שהשמיט זה ואולי סבור הרב דהך ברייתא אתיא כסברת שמאי הזקן וכו' דישל"ע כדאי' בפ' האיש מקדש דף מ"ג וכו' ע"ש ואע"ג דאי יש שלד"ע הוי לי' שלוחו של אדם כמותו והו"ל כהדיחו המשלחין בעצמן מ"מ גלי קרא שאינה נעשית ע"י שליח וגזרת הכתוב הוא. וקשה א"כ לכאור' על הרב דהא בין אי מוקמי' להך בריית' כמ"ד ישל"ע ובין אשל"ע עכ"ל דגזרת הכתוב הוא. אמנם הדבר ברור דבשלמ' אי הוה ס"ל ישל"ע א"ש לומר דגלי קרא הכא דלא מהני שליחו' אע"ג דמדין שליחות הוי דהא ישל"ע אבל אם נאמר אשל"ע והמשלח כמאן דליתי' א"כ ודאי הו"ל כהדיחו הם עצמן וזה דוחק עצום לומר דהכא גלי לן דאינה נעשית עיר הנדחת ע"י שליח כיון דאין כאן דין שליחות ופשוט. שו"ר להרב שע"ה ז"ל שהניח זה בקושי ואינו צריך לפנים ע"ש

אמנם הא ק"ל לדברי הרב זצ"ל דהך ברייתא אתיא כשמאי הזקן דאם כן היכי קאמר בפר' האיש מקדש שם מ"ט דשמאי קסבר ב' כתובים הבאים כא' מלמדין והוא ההוא לא דרש ע"ש והלא ע"כ לא שמעי' לשמאי הזקן האי סברא דישל"ע אלא להאי אוקמת' וא"כ הלא איכא ג' כתובים מעילה וטביח' ועיר הנדחת. וראיתי לה' שע"ה ז"ל שהקשה עליו ממ"ש שם הניחא למ"ד ב' כתובים מלמדין וכו' ע"ש והא ודאי לק"מ כמ"ש התוס' בפ' מצות חליצה דף ק"א ע"ב ד"ה וקראו וכו' ע"ש וברור. אמנם מאי דאקשינן הא ק' טובא ומה שתי' שם ע"פ דברי נכדו של הר"ש הוא מבולבל דמה ענין דברי הפר"ח לדברי נכדו של הר"ש והרב פר"ח אתי עלה מכח גזרת הכתוב. לכן נר' ליישב דבריו דאין כאן ג' כתובים דהא בעיר הנדחת לא משוי שליח קאמר קרא והיכי מצי למילף ממעילה וטביח' דישל"ע דאי לא כתיב קרא הו"א דמשוי שליח כי אידך ולגופיה אצטריך