למודי ד' כז

דבמין עץ מיירי קרא ש"מ דכל המצוה ניבעי מעץ אבל אחר שידענו גוף הענין לא מהני לן ה"ט למימר דכולהו בעי שיהיו הדר דזה תנאי הוא ומלתא אחריתי היא ואינו נכלל בלשון כפות תמרים וברור

שוב הראני חד צורבא מרבנן דברי רש"י ז"ל דפ' התודה דף פ"ב ע"ב ד"ה זאת אומרת וז"ל אין משיבין על ההיקש וכו' אדם דן ג"ש והיקש מעצמו וכו' ע"ש וצ"ע

לימוד יז תנן התם בספי"א דפרה מצות אזוב ג' קלחים ופי' שם הר"מ במז"ל דבספרי יליף לקיחה לקיחה מפסח מצרים ע"ש וק"ק אמאי תנא בסיפא התם פסגו ולא אגדו כשר דנהי דבקדשים בעינן שינה עליו הכתוב לעכב מ"מ אזוב דפסח מצרים חולין הוא ובודאי דלעיכובא הוי ומינה דאין ג"ש למחצה דה"נ פריך ר"ל לר"י רפ"ק דיומא דף ג' ע"ב אי מה מלואים כל הכתוב בהם מעכב וכו' ע"ש ושמא קדשים מיקרי כי בדם פסח הוא טובלו. ועוד נר' דהג"ש מהניא להטיל מלת אגודה כאילו כתיבא בפרה ומינה דדוקא למצוה דמה שמעכב בפסח אינו בכח המאמר אלא מצד הכלל והא כדאיתי' דדון מינה ואוקי באתריה כיון שדיניהן משונה אין ללמוד אלא מה ששוה בשניהם ובכה"ג הוא דאמרי' אין ג"ש למחצ' שו"ר להתוס' ז"ל בפ"ק דסוכה דף י"ג ע"א ד"ה מצות אזוב וכו' שהקשו מג"ש דלולב דיליף התם מפסח מצרים דשאינו אגוד פסול ומ"ש גבי אזוב דפרה דכשר ע"ש שהעלו בתימא ולפי האמור יתיישב: עוד אפשר ע"פ מ"ש הריטב"א ז"ל בפ' טרף בקלפי דף מ"א ע"ב בשם ריב"א אהא דקתני התם למה כורכן כדי שיהיו כולן באגודה א' וז"ל דילפי' קיחה קיחה מלקיחת אזוב דמצרים כדילפי' וכו' וגבי לולב וכו' ואפי' למאן דלא דריש הכי התם אית לן למדרשיה הכא דאיכא אזוב בלקיחת מצרים עכ"ד מ"ש דאיכא אזוב וכו' הוא מ"ש התו' ד"ה הנז' דמאזוב נאמר' ג"ש ע"ש והשתא א"ש דהג"ש ילפי' מינה תרתי אגד דאזוב גופיה ואגד הג' מינין ועכובא הוי לענין תרי אגודות דחד מנייהו מיהא בעינן אמנם לכתחלה בעי' תרווייהו

אמנם ק' לכאורה דלמה לא הקשו אסוגיא דהתם גופה דמסיק התם לרבנן דאגד בשתים שמיה אגד וכשר בדיעבד ולר"י הגלילי פסול אף בדיעבד ע"ש ועיין בחי' הריטב"א ז"ל שם שכתב למסקנא הפך מזה והוא תמוה וע"ש וא"כ ק' לרבנן למצוה אמאי וע"כ דגמרי' ג"ש כמ"ש התו' שם וא"כ אפי' לעכב הוי ומ"ש מלולב. דאין לו' דלרבנן ס"ל דלמצוה נתקבלה ג"ש ולא לעכב דא"כ מאי פריך התם לעיל מזה כמאן אזלא הא דתניא וכו' אי רבנן אמאי מצוה ודחיק משום שנא' זה אלי ואנוהו ואמאי קא' לקיחה מלקיחה לא ילפי' ואימא דגמרי לה למצוה אלא מוכרח הדבר דהג"ש לעכב נמי ילפי' מינה וי"ל דמסברא בעלמא נפקא לן דאגד בשתים שמיה אגד ואפי' לגבי אגד מצרים ותמיהני מהרב כ"מ ז"ל בפי"א מה' פרה שכתב דג"ש זו למצוה נתקבלה ולא לעכב ולא עוד אלא שכתבו בשם התו' ז"ל ע"ש וצ"ע

וראיתי בירושלמי ריש מס' יומא גבי הא דפריך ר"ל לר"י אי מה מלואים וכו' שאמרו שם מן הא דאמר רבי מנא תמה אני איך רשב"ל מתיב קומי ר"י והוא מקבל מניה ויתיביני' לא מצאנו דבר מעכב למד מדבר שאינו מעכב ודבר שאינו מעכב למד מדבר שהוא מעכב ומלק והקטיר וכו' לקיחה לקיח' במצרים ונאמר לקיחה בלולב מה לקיחה האמור במצרים אגוד' אף לקיחה וכו' לולב מעכב מצרים אינה מעכבת הרי מצאנו דבר מעכב וכו' ודבר שאינו מעכב למד מדבר מעכב ע"ש הרי להדיא דאגודה דמצרים גופא אינה מעכבת. ויש לתמוה על התוס' איך לא ראו הירוש' הזה ושמא דמפ' התו' דמאי דמסיים שם בירוש' הא רשב"ל מקשו לה ע"ש שפרושו דר"ל מקשה לה הכי וס"ל דלעולם עיכובא במצרים וע"ש בירוש' וצ"ע: גם לפי הירוש' הלו ל"ק מה שהק' התוס' שם בא"ד דרבנן דלא ילפי לקיחה לקיחה מנ"ל אגודה באזוב דפרה ע"פ מה שדחקו ולפי הירוש' לק"מ דהא דקאמר התם ורבנן לקיחה מלקיחה לא ילפי' היינו להך מלתא בלחוד משום דלא ילפינן דבר המעכב ממי שאינו מעכב וכדס"ל לר"ל ואודי ליה ר"י וכן ראיתי להרב קרבן העדה בפירושו לשם שכ"כ לקושית התוס' שם ד"ה לקיח' וכו' ע"ש איברא דהתוס' דייקי מלישנא דלקיחה לקיחה לא ילפינן דקאמר דמשמע לגמרי. ותו מש"ס דילן דפ"ק דיומא משמע דלא הדר ביה ר"י מסברא דידיה דגמר ממלואים דבתר הכי מייתי ת"כ דר"י ע"ש וה"נ קאמר התם דף ו' ע"א למה מפרישים כדקאמרינן אי לר"י כדאית ליה ואי לר"י כדאית ליה וכו' ע"ש וכ"נ מדברי הריטב"א ז"ל שם וז"ל אי מה מלואים כל הכתוב בהן מעכב וכו' פי' ואילו ר"י לא חש להאי פרכא מטעמא דאתמר בירוש' דהא זמנין דילפינן מהדדי למצוה ולא לעכב ע"ש

לימוד יח גרסינן בפסחים פ' כ"ש דף כ"ח ע"כ ור"י אמר לך ההוא לקובעו חובה ור"ש לקובעו חובה מנ"ל ע"ש. וק"ק ומאי קשיא הא שפיר נ"ל מהך הקישא גופי' דאין היקש למחצה ומיהו לר"י לק"מ דהא אית ליה תלתא קראי ולתוך זמנו לא אצטריך דאיכא קרא אחרינא וכדאי' התם ע"ש מיהו לענין מצה לחמץ שפיר איתקוש מדכתבינהו אהדדי וי"ל דהכי משמע ליה מדקאמר התם וכי אפשר לומר כן וכו' מת"ל וכו' ואי אית ליה הקישא לקובעו חובה מאי פריך מת"ל וכו'. אבל לפ"ז ק' אכתי הא אצטריך לכדדרשינן התם דף ל"ה לענין דברים הבאים לידי חימוץ ע"ש וכבר ראיתי למהרש"א ז"ל שם שנתעורר בזה וע"ש ול"נ לתרץ דלק"מ דהא איכא תנא התם דלית ליה הקישא להא דס"ל דאורז ודוחן חייבין על חימוצו כרת וע"ש וה"נ לר"ש והשתא נימא דמצריך הקישא לר"י לקובעו חובה ולא קאמר דאתא לאורז ודוחן משום דכ"ע מודו בהא ומיהו באידך לא בעי למפטריה לר"י ולחדש מחלוקת בזה בין ר"ש לר"י וברור ואיברא במכילתא ממעט מהאי הקישא פרגון שומשמין וקטניות ע"ש

אמנם צ"ע דהא אצטריך הקישא לכדדרשינן באלו עוברין דף מ"ג ע"ב לחייב נשים במצה ע"ש ועיין בפ' האשה דף צ"א ע"ב ע"ש. והיותר ק' דהא אשכחן התם דף ל"ה ע"ב דדריש הקישא לר"ש גופיה לענין מצה של טבל ומעשר ב' ע"ש. לכן י"ל דלעולם כולהו נ"ל מהאי הקישא בין לר"ש אמנם לענין הך דלקובעו חובה כיון דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו דמשמע דדוקא בזמן דאיכא פסח וכו' כדאית' בפ' ע"פ דק"כ ע"א ע"ש לא מפקינן ממשמעות' דקרא משום האי הקישא כיון דאיכא לאוקמיה למילי טובא. מיהו ק"ק אכתי מנ"ל דר"י נ"ל מהאי הקישא נמי לקובעו חובה ודפליגי בהאי סברא ר"י ור"ש לימא דהא הקישא מיבעי ליה לנשים ואידך ולעולם לקובעו חובה תרווייהו נ"ל מבערב: ובהכי ניחא לי מה שראיתי להרב מגילת ספר עשין מה שהק' דלמ"ל לר"ש בערב ת"ל מהקישא דר"א גופיה בהדי נשים ועוד הק' דמההיא דפ' האשה מוכח דר"ש אית ליה הקישא דר"א ומדקאמר ור"י א"ל ההוא לקובעו חובה ופירש"י לאו לאקושי וכו' ע"ש משמע דר"ש לא אתא אלא לאקושי חמץ למצה ע"ש מ"ש. והשתא א"ש דאי מהך הקישא דר"א לא הוה שמעינן הך דלקובעו חובה כיון דכתיב על מצות וכו' ואיכא לאוקמי נמי הך הקישא למילי טובא והוה מוקמינן ליה דוקא לנשים ובזמן הבית מש"ה כתיב בערב דהשתא הקיש' דנשים נמי מיתוקם גם לזמן הזה וברור

ועד"ז נ"ל ליישב מה שראיתי בספר באר יעקב נדפס מחדש בכלליו שכ' וז"ל שמעתי מקשים בש"ס דפסחים דיליף הקישא דלא תאכל עליו וכו' דנשים חייבות במצה וכן יליף שם לענין אורז ודוחן וכן שאר דברים ע"ש והתם דף ה' ע"א יליף