למודי ד' כו

ז"ל בחי' שם שנתעורר בדברי התוס' אלו וכתב דההלכ' היא דלא יליף ראיה מבכור וממילא מוקמינן ליה אג"ש דלא קרינן ביה ריקם ע"ש אלא שהק' לפ"ז למה צריך לדב"ש וכמו שהק' הרב ע"י ע"ש ולפירש"י שכ' דליתיה אלא ב' כסף ע"ש א"ש דהשתא פריך אי ס"ל לר"מ כב"ש דאמרי' ב' כסף ובעי לאוקמ' אליבא דכ"ע. אמנם קשה אצלי מדאמרי' בפ' כיצד צולין דף פ"א ע"ב ומי דיינינן ק"ו מהלכה וכו' אלא אמר רבא יליף מועדו מועדו מפסח וכו' ע"ש הסוגיא הרי מבואר דבג"ש ילפי' מהלכה ומיהו הא ל"ק דהלא במחלוקת היא שנויה גבי הקישא בפ' הגולין דף י"א ע"א גבי ס"ת שתפרו בפשתן דפליגי התם ר"מ ור"י למ"ד פסול הוקש' כל התור' לתפלין וכו' ואידך כי אתקש למותר בפיך להלכותיו לא אתקש ע"ש ואיכא למימר דלמ"ד פסול ס"ל דלמותר בפיך לא אתי הקישא דבהדיא כתיב בפיך אתרוייהו ואדרבא פשטיה אתורת ה' קאי וכיון דלא אתי הקישא לשום דרשא ע"כ דאתא אפי' למידי דהלכתא וכי אמרי' אין דנין ג"ש והיקש מהלכה ה"מ היכא דאתא ג"ש והיקש למלתא אחריתי וא"ת והלא אכתי אתא הקישא לכדדרשינן בפ"ק דקדושין דף ל"ה ע"א הוקשה כל התורה לתפילין מה תפלין מ"ע שהז"ג וכו' ע"ש עיין במוהרימ"ט שם וינוח לך ע"ש אמנם מ"ד כשר ס"ל דלמותר בפיך נמי הוי הקישא דעיקר קרא בתפילין קאי זה היה נר' ליישב סוגיא זאת ומעתה סוגיא דכיצד צולין הנז' ק' להולמו. ושו"ר להרב ג"ה כלל י"ג שנתעורר בההיא דהגולין ותי' בהפך ממ"ש ע"ש ולפי דבריו א"ש ההיא דכיצד צולין אלא דצ"ל דהתם קאי למאן דפסל דוקא דקי"ל כוותי': ודע שראיתי בס' חדש מקרוב בא אשר יכונה בשם גינת ורדים שנסתפק ביוכיח שבא לחזק הק"ו והוא נלמד מהלכה אי אמרינן בזה אין דנין יוכיח מהלכה וכתב שם ומודינא דעושין יוכיח מהלכ' לבטל הק"ו ושוב ראה דברי התוס' דב"ק דף כ"ו ע"א ד"ה ולא תהא שכתבו יוכיח מהלכה לחזק הק"ו וכתב בס"ד והדבר צריך אצלי תלמוד עש"ב ולא ראה דברי הכריתות ז"ל שכ' להדיא דה"ה דאין דנין יוכיח מהלכ' וכ"כ הרב יבין שמועה גם כן משם הרא"ש ז"ל ע"ש וכ"כ התוס' ג"כ בפ' כשם שהמים דכ"ח ע"א ד"ה א"ד וכו' ומ"ש ומהרש"א ז"ל ומ"מ הרוחתי בדבריו אלה ליישב הקושיא אשר הקשו האחרונים הרב ע"י והרב ג"ה כלל קפ"ז על דברי התו' דב"ק שזכרנו דהלא אין דנין יוכיח מהלכ' והרב ג"ה הק' זה לדברי תוס' גורני"ץ ז"ל ע"ש ולא זכר ש"ר דהן דברי התוס' ע"ש ועיין בע"י מה שדחק בזה ע"ש ולפי זה א"ש דלא כתבו התוס' בסוטה והכריתות ז"ל דאין דנין יוכיח מהלכ' אלא ביוכיח שבא לבטל הק"ו כיון דאומרים בו אף אני אביא וכו' וכמ"ש התוס' שם ע"ש אמנם ביוכיח שבא לקיים הק"ו כי ההיא דצרורות שלא בא אלא להעביר הפרכא ואין היוכיח עיקר אלא גילוי מלתא הוא ומק"ו הוא דילפי' שפיר אמרינן יוכיח מהלכה וזה ברור ועיין מ"ש הרב המחבר הנז' בסוף כלל ט"ו ע"ש וע' תוס' דפ"ק דשבועות ד"ט ע"א ד"ה שכן וכו' ע"ש

לימוד טז אין אדם דן ג"ש מעצמו אא"כ קיבלה מרבו וכו' עד מרע"ה ונראה מדברי רש"י ז"ל בפ' לולב הגזול דף ל"א ע"א ד"ה לא מקשינן וכו' דלאו דוקא ג"ש שכ"כ וז"ל לא הוקשו ללמוד זה מזה ולא ניתן לדרוש מעצמו מכל י"ג מדות שהתור' וכו' אלא ק"ו עכ"ד והתוס' ז"ל כתבו שם וז"ל ותימא גדולה פי' דאפי' סמוכים דהיינו ב' מקראות וכו' ניתנו לידרש מהתורה כדאמר בריש יבמות וכו' וכ"ש הקישא דהיינו ב' דברים המוקשים בפסוק א' ואפי' לר"י דלא דריש סמוכים אלא היכא דמוכח וכו' מ"מ בהקישא מודה וכו' עש"ב ובאמת שהתוס' ז"ל הבינו בפירש"י דלכ"ע אמרה למלתי' אלא דפליגי דרבנן קבלו ההיקש ור"י לא קבל אותו וכן דייק לשון הגמ' דקאמר ור"י סבר לא מקשינן לולב לאתרוג ולא קאמר לא מקשינן ותו לא ואין לדקדק כלל מלשון סבר דנקט דמשמע דבהכי פליגי דלרבנן אדם דן היקש מעצמו דאל"כ הול"ל דרבנן קבלו ור"י לא קבל דליתא דעל הדין נקט סבר ומשום דבעי למימר מה אתרוג בעי' הדר והשתא מקשי' התוס' לכ"ע והיה בהניח דההיקש מסתבר טפי לרבויי מסמוכין דהוי בחד קרא ואהא כתבו ואפי' לר"י ע"כ לא בעי מוכח ומופנ' אלא בסמוכים אבל בהקי' דעדיפא מניה מיהא מודה דאף שאינו מוכח ומופנ' דנין בעצמו כמו סמוכים דמוכח וכו' וזה פשוט

וראיתי למהר"ם ן' חביב ז"ל בקונטרס כפות תמרים שכ' על דבריהם אלו וז"ל ואני בעניי תמה על התוס' באיזה כח הם מקשי' על רש"י דהיכא מצאו דר"י דריש הקיש מעצמו אע"ג דאינו מוכח וכו' כדי שיקשו על רש"י דלמא ר"י לא דריש הקיש אלא היכא דמוכח ומופנה דומיא דסמוכים וכו' ע"ש ואני בעניי תמה עליו דבאיזה כח הוא מקשה על התוס' ז"ל להכחיש סברתם בלא יגיעה בלא עמל והלא כה דבריהם מיוסדים על אדני הס' כאשר בתחלה כתבוה ועלה ק"ו מדרבנן מכ"ש ומינה לר"י בהדרגה וזה שכתבו ותימא גדולה פי' דמנ"ל לבדות דין חדש בגמ' מה שאין הסברא סובלת מצד הדין שהרי לא מצינו לר"י שיחלוק אלא בסמוכים משמע ודאי בהקישא מודה:

עוד כתב הרב הנז' וז"ל והרב יבין שמועה רצה לתרץ תמיהת התוס' ז"ל על רש"י וכו' דמ"ש רש"י הוא לדעת ר"י וכו' ודבריו תמוהים דמנ"ל דהבינו דרש"י ז"ל אמר דבריו גם לרבנן בודאי דגם הם הבינו דלא אמר רש"י ז"ל דבריו אלא לר"י ואפ"ה תמהו עליו דס"ל להתוס' דר"י מודה דאדם דן הקיש מעצמו אע"ג דאינו מופנה וכו' עש"ב. ואחר המחילה לא דק בדברי הרב ז"ל כי הנה הרב ז"ל אין לו דין ודברים על התו' כלל ולא סבב פני מלחמתו אלא כלפי הרב ה"ע ז"ל אשר מבין ריסי עיניו נר' להדיא שהבין מפירש"י ז"ל דלכ"ע קאמר ומש"ה כתב זה ה"ע לומר שהתוס' הקשו עליו ואסיקו דכל המדות דן אדם מעצמו וכו' שאם היה מבין דברי רש"י ז"ל דדוקא לר"י קאמר א"כ מה לו להביא דברי רש"י ושהתוס' הקשו עליו דמה איכפת לן לדידן לענין הדין כיון דהלכתא כרבנן א"כ זכינו לדין בין לרש"י בין לתוס' הדין הוא דכל המדות אדם דן מעצמו אלא ודאי דהבין הרב ז"ל שהתו' ז"ל הבינו בדברי רש"י דכ"ע מודו בזה ומש"ה הוצרך להביא דברי רש"י והתוס' שדחו דבריו דנפקא מנייהו לענין דינא ולזה כתב הרב יבין שמועה דלפי מה שהבין הוא דברי רש"י נמצאו סותרים אלא ודאי דלא כתב כן רש"י ז"ל אלא לר"י אמנם לרבנן דהילכתא כוותייהו לא ס"ל הכי ולאו למימרא שיתורץ בזה קושית התוס' דודאי קושייתם במקומה עומדת דאפי' לר"י וכו' וזה ברור בכונת הרב ז"ל. ואחר ימים מצאתי להרב מש"ל ז"ל בפ"ב מה' ק"פ דין י"ג שהשיג בזה על דברי הרב ה"ע וכתב עליו שזה שבוש מטעמא דכתיבנא ע"ש ונ"ל שזה מוכרח דאי ס"ל לה"ע דדברי רש"י הם לר"י דוקא א"כ ע"כ לפי המסקנא שם בסוגיא דבאתרוג פליגי הדרינן לסברא כרבנן לומר דודאי כ"ע מודו דדוקא ג"ש כיון דמעיקרא פליגי בהכי ומה יש לו בזה א"כ להרב ה"ע להביא דברי רש"י והתוס' ז"ל כי כולם קיימי לפי הס"ד אמנם כשנאמר דס"ל דכ"ע מודו בהכי א"ש דהשתא אפי' לפי האמת עדיין סברא הזאת היא קיימת דמהיכא אידחייא ולפ"ז אין כאן סתירה בפשיטות בדברי רש"י ז"ל כי לפי המסקנא האמת הוא דכל המדות אדם דן מעצמו ולא פי' רש"י ז"ל אלא לפי הס"ד לר"י וזה נלענ"ד ברור:

והרב מש"ל ז"ל שם כתב ליישב דברי רש"י ז"ל אהדדי וע"ש ולא ראה דברי רש"י ז"ל דפ' בתרא דר"ה דף ל"ד ע"א ד"ה ה"ק וז"ל ג"ש זו מסיני הייתי מביא הכל בהקישא כלומר מעצמו עכ"ד. ודע דלפי מ"ש הרא"ם ז"ל בפסוק פרי עץ הדר דאפי' לא כתב עץ ידעינן שהוא עץ משום דבר הלמד מעניינו ע"ש לכאורה ק' דנהי דר"י ס"ל דלא מקשינן משום דלא קיבל מ"מ נילפיה בדבר הלמד מעניינו וי"ל דשאני התם דאינו אלא גילוי מילתא