למודי ד' ריג

בעיניה אף ח"ש צריך לבער ומסתייעא מדקי"ל ח"ש אסור מ"ה דחזי לאצטרופי ה"נ חזי לאצטרופי ולמ"ד א"צ לבער י"ל דשא ני איסור אכילה דכתיב כל חלב ולפ"ז בשאר איסורין כגון תולש שער א' בנזיר או בשבת אי מוציא ח"ש אינו אסור מ"ה א"נ דאף דבכל איסורין ח"ש אסור מ"ה ה"מ בעושה מעש' דאחשבי' אך בהשבתה שמניחו ואין שם מעשה המוכיח שמחשיבו אין לומר דחזי לאצטרופי עכ"ד וכבר כתבתי דגם לה"ה דאין דביקים חייב לבער ה"ט דזמנין דכניש וכו' ע"ש בפירש"י וחיליה דמהרא"י מדאצטריך בבית לה"ט דכניש וכו'. ומ"ש דה"מ בדבוקים בדופני הבית לא ידעתי מה תקן דאכתי אדנימא ה"ט דכניש לימא זמנין דכניש לח"ש והוי בעיניה וצריך ביעור וגם בבית ועליה היה צריך לבער מה"ט ועכ"נ כמ"ש. ומ"ש דח"ש לאכילה אתמר כבר הוכחנו דבכל התורה נאמר. ולתירוץ ב' דמחלק בין מעשה לשוא"ת ניחא. ומ"מ הא לא מחוור לי דלפ"ז אם קנה ח"ש חמץ בפסח חייב לבער מדין ח"ש והנה לא שמעתי עד כה. ותו דכיון דה"ט דחזי לאצטרופי מאן פליג לן וה' שאגת אריה סי' פ"א הוכיח דאי ח"ש צריך לבער במאי פליגי ב"ש וב"ה בשיעור הביעור ע"ש וליתא דאיסור לאו לחוד ואיסור עשה לחוד וכדעת ה' פני יהושע וכמ"ש

והרמב"ם פי"ח דשבת דין כ"ג כתב המוציא ח"ש פטור וכן כל העושה מלאכה ח"ש פטור ובריש ה' אלו כתב דכ"מ שנאמר פטור אסור מד"ס וק' מההיא דשבת דכתיב'. וצ"ל דפריך דאסור מיהא מד"ס וה"נ תניא שם דף ע"ה ע"ב כתב אות א' גדולה ויש בה לכתוב ב' פטור ובדף פ' ע"א הוציא חצי גרוגרת וכו' פטור ובדף צ"ד ע"ב תנן המוציא פחות מכשיעור פטור אלמא דמד"ס מיהא אסור. ונראה דמ"ש רש"י בריש שבת דף ג' ע"א דפטור אבל אסור מד"ס ארובא קאמר דלענין ח"ש דאורייתא הוא. אך מדלא מפ' הר"מ בדין שכתבנו שאסור מדאורייתא שמעינן דפליג עם רש"י

וראיתי לה' ק"ס שם וז"ל אע"ג דח"ש אסור מ"ה התם אתרבי מכל והכא ממעיט מבעשותה עכ"ד וכ"כ בפ"ב דשביתת עשור. מתורתו למדנו דבכל השיעורין איתא לדין ח"ש זולתי שבת לחלק יצתה מבעשותה. ולעד"נ דמחטא' הוא דאטעוט מבעשותה כדמשמע שם דף צ"ב ע"ב ע"ש

ואני מסתפק אם יש שיעור לנותר כיון דכתיב לא יאכל באש ישרף כזית דהזהיר על אכילתו. ושריפתו דהזהיר מוהתירו ח"ש לא. א"ד הא לא כתיב ביה אכילה ומלשון ה' החינוך סי' י"ד וקמ"ד נראה שאין לו שיעור למטה ע"ש. עוד אני מסופק במוציא בשר פסח חוץ לחבורה בכמה. שו"מ דין זה מבואר ברמב"ם פ"ט דק"פ דין א' שכתב המוציא כזית לוקה ע"ש. ונראה דנ"ל מדאמרינן בפסחים דף פ"ד ע"ב כל כה"ג אין בו שבירת עצם דבעינן שיעור אכילה ע"ש דהיינו מדכתיבי בהדדי בבית א' יאכל לא תוציא וכו' ועצם וכו' והה"נ להוצאה וע"ש במרן פ"י דין ו'. אך בנותר לא ראיתי כעת מקום מוצאו. וממ"ש רש"י שם דף פ"ה ע"א ד"ה באיסורו ע"ש ולא כתב באיסור נותר ליכא למידק דמשום אידך נקט כן. וע"ע מ"ש בדף פ"ג ע"א ד"ה נישדינהו ע"ש. ואח"כ ראיתי למהרדב"ז בתשו' ח"ב סימן קל"ה נשאל ע"ז ומשם בארה דח"ש לאכילה דוקא והר' הנז' לא הזכיר דברי מהרא"י והוא תימה ויש לי להתישב בדבריו ואתה תחזה

כתב הרא"ש פרק ע"פ דף קי"ד ע"ב וז"ל משום דמברך על אכילת מרור צריך כזית דאכילה בכזית אבל ירקות ראשו' שמברך בפה"א בעלמא ואין מזכיר אכילה א"צ כזית ע"ש. ולפי"ז דינא יתיב דבאין לו שאר ירקות דקי"ל דמברך בטבול א' בפה"א. ועל אכילת מרור בטבול ב' מיהא א"צ כזית. והדבר מתמיה דמשום לשון הברכה בח"ש בדיעבד יצא וה"א ובלבד שלא ישהה וכו' הא שהה לא יצא ובפ' כ"ש תנן ומצטרפין לכזית. וראיתי שה' שאגת אריה עורר ע"ז בסי' ק'. אך מה שהק' לו דמנ"ל בשלהי פסחים דבערב תאכלו מצות לרבא לקובעו חובה ולראב"י לטמא וכו' דילמא להצריכו כזית דבי היכי דיאכלוהו אפסח קאי ולא למרור ה"נ לא קאי אמצות אלא ע"כ יאכלוהו אתרוייהו קאי עכ"ד. אין זה אמת דיאכלוהו לשון יחיד הוא דאי אמצות ומרורים יאכלום הול"ל. ועיקר קו' אינה דקר' כתיב ואכלו את הבשר צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו ודאי ואכלו דרישא אמצות נמי קאי אך במרור דכתיב על מרורים ודאי לא משמע ואכלו אלשון על. עוד הק' דת"ל כזית במרור דאתקש לפסח כדאית' שם דף ק"ך ע"ב ע"ש ונראה דמדקפיד לכתוב יאכלוהו ולא יאכלום שמעי' דלאפוקי מרור מהקישא לענין כזית ומיהו מצה מיהא איתא בכלל ואכלו דרישא וכאמור

והנראה אצלי בכוונת הרא"ש דכל עצמו בא לאפוקי מדעת הר"מ דס"ל דטבול א' נמי צריך כזית ונקט הרא"ש ה"ט לאשמעי' דלדידן דקי"ל כר"ת דמעיק' מב' על אכילת מרור היכא דלית ליה שאר ירקי דבהא אזיל ומודה להר"מ דבעי כזית בטבול א' מה"ט דלשון אכילה ולא אצט' לה"ט לטבול ב' דבלא"ה בעי כזית דחובת מרור כזית כמצה ומשום טבול א' אצט' ונ"מ להיכא דלית ליה ירקי וכאמור כנלע"ד

בדף מ ע"ג בהשמטה הקשיתי על ה' פר"ח ע"ש. ונ"ב עתה ראיתי דכדבריו מוכח בפרק מי שמתו דף ך' ע"ב דקאמר דאס"ד לאו כדבור למה מהרהר ע"ש ומאי קו' משום פ' ציצית שיש יצי"מ דיוצא בהרהור. שו"ר לה' שאגת סס"י י"ג עמד ע"ז ובס"ד הביא הברייתא שזכרתי לפנים בשם הספר וע"ש מ"ש ונעלם ממנו ששנויה בת"כ וסתם ספרא ר"י ומ"ש שם דאתיא כמ"ד הרהור כד"ד לית' כפי מ"ש לפנים דמצותו בכך גם מ"ש דהוו ב' כתובים ליתא דצריכי למצות הלב וכמ"ש לפנים ע"ש

דף עד ע"א יישבתי לקו' ה' לשון למודים ע"ש. ונ"ב עד"ז יש ליישב מ"ש מרן בש"ע א"ח סי' רע"ד סי' ו' ע"ש דמי לא עסיקי' שכבר התפלל ויצא ידי קידוש דאורייתא ועיין מג"א ר"ס רע"א. ועכ"ל התם שאני דכל א' בביתו ולא מנכרא מלתא

בדף צו ע"ג (ד"ה ודע) הבאתי מ"ש מורינו הרב המופ' עיר וקדיש כמהר"י אזולאי נר"ו בשם רבי' ישעיה ע"ש. נ"ב עתה ראיתי דברי ר"י ככתבן באו דבריו בס' מגלת ס' עשין מ"ב ושם ראיתי כת' וז"ל ומסת' דהלכתא כר"י וכו' כ"ש דר"ש כוותיה ואין דבריו של א' במקום ב' עכ"ל ואני תמה ע"ז דבר"פ המוציא דייק מהך מתני' דר"מ ס"ל דנשים מעכבין משום סתם מתני' ר"מ ע"ש. ודלא קאמר בר"ה הא ר"י ור"מ ע"ש בפי' הרשב"א ומ"ש לפנים שם להר"ן לחלק בין כשהמחלוקת הוזכרה במשנה. נ"ב עתה ראיתי לה' ראשון לציון בספ"ב דמגילה אמתני' דכל היום כשר וכו' דקדק מדלא תני מילה וטבילה ותי' דאם עשאן בלילה כגון שלא בזמנה כשרה וכראב"ש ביבמות ך' ע"ב. ושוב הק' להר"מ דפ' כת"ק דראב"ש דלא כס' דמגי' ותי' דלאו סתמ' היא דבפלוגתא לא קמיירי עכ"ד ולפי מ"ש אין זה נכון. ומ"ש ה' שם וכ"נ דעת רשב"א בחי' ר"ה אמתני' דאין מעכבין שכת' דמצי' לומר דלא אכו ין רבי' להכי עש"ב. הוא פלא ונהפוך הוא גם עיקר תי' אינו מיושב למ"ש הרשב"א בחי' מגי' אמתני' דולא מוהלין דמתני' עיקרה למילה שלא בזמנה דהוי חידוש טפי ע"ש ועיקר קו' כבר הק' כן הרשב"א בשם ר"ת והניח בצ"ע. וה' המאירי כתב דתנא ושייר ועיין להרב קרבן נתנאל: