למודי ד' כא

מתכפר לו בעונש המפורש בקלה ממנה עכ"ל והשתא הכא לא שייך האי טעמא כלל כיון שבן לח לא יהי' אלא שהרג ממש דינו בסייף כדקי"ל דכל מיתה האמור' בב"נ אינה אלא סייף ובמדינים כתיב והכיתם אותם וא"כ מואבים שבאו להרוג ולא הרגו אהני לן ק"ו לחייבם כאלו הרגו ממש ובודאי דתסגי להו בעונש סייף דלא גרע מהרגו דאין נהרגין אלא בסייף

ונראה לתת טעם למ"ש דבב"נ עמ"ה ע"פ טעם שכ' הרב ה"ע ז"ל משום שאדם דן ק"ו מעצמו ופעמים דן ק"ו פריכא ולאו אדעתי' ועונש עונש הגוף שלא כדין ע"ש והשתא י"ל דבב"נ עמ"ה משום דלא חס רחמנא עלייהו ונהי דאיכא למיחש דשמא ק"ו פריכא הוא בב"נ לא חיישי' וע' בפ' הנחנקין דפ"ט ע"א דאמרי' כיון דאתיהיב ק"ו למידרש כמ"ד וכו' ע"ש

ומורי הרב כמהר"ר אברהם ביאט נר"ו תירץ לי בזה דהאי ק"ו גילוי מילתא בעלמא הוא כמו בתו מאנוסתו דר"ס הנשרפין כדפירש"י שם משום דבת בתו מקורבא דבתו אתיא ע"ש וה"נ בנ"ד מדינים מקורב' דמואבים אתו שלא באו אלא לעזור את מואב וא"כ איך נאמר דמדינים חייבים ומואבים פטורים שעיקר חיובם אינו אלא משום מואב ע"כ ולי הצעיר בהורמנותי' דמר לא נהירא והאי לא דמיא אלא לאחותו בת אביו וכו' דאימא דמדינים שנתכוונו לעבירה לעזור במפלתן של ישראל הוא דכתיב רחמנא להכות וגזירת הכתוב הוא דמואבים אף שבאו להרוג מתחילה פטורים דזה איסור מחמת עצמו וזה מחמת עצמו דאטו אין להם למדינים חיוב אלא עד שיתחייבו נמי מואבים דחיובם תלי במה שנתכוונו ובאו למפלתן של ישראל ואין שם מואב גורם להם החיוב אלא משום שבאו להתנכל וצוררים הם לכם

איברא אני אומר דגילוי מילתא בעלמא הוא ולא מטעמיה דמר והוא ע"פ מה שדרשו רז"ל מנין להבא להרגך השכם להורגו שנא' צרור את המדינים וכו' כי צוררים הם לכם וא"כ כיון דקרא קפיד משום דבא להורגך וטעמא טעים א"כ מואב נמי אית בהו האי טעמא ועמ"ש בלימוד ז' בדעת הרמב"ן ז"ל ע"כ וזה ברור. אמנם לפי מ"ש התוס' שם בפדו"ה הא לא א"ש ע"ש

וראיתי בספרי פ' מטות שאמרו שם ד"א הרוגו למה נאמר שראוי' ליבעל אמר ליהרג בעו ה עאכ"ו אם אמרת כן ענשת מ"ה לכך נאמר הרוגו ללמדך שאעמ"ה ע"כ הרי להדיא דאפי' בב"נ אמרי' אעמ"ה אבל הא מהא ל"ק כיון דקרא יהיב טעמא דהן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם אין לך גילוי מילתא גדולה מזה. די"ל דאתא לגלויי לדעלמא דאין עמ"ה אפי' בב"נ היכא דק"ו גמור הוא וצ"ע

לימוד י בפ' הלוקין אמרו שם אפי' למ"ד עמ"ה אין מזהירין ע"ש ומנו רשב"י ור"א בריה כדאיתא בפ' בן סורר דף ע"ד ע"א ע"ש וה"נ ס"ל לר' בספרי כמ"ש הכריתות לשון למודים סי' קי"ד ע"ש ובזה ניחא דברי המכילתא פ' משפטים והביא' הרב ג"ה כלל ד' דתניא התם בשבט מגיד שאינו חייב עד שיכנו בדבר שיש בו כדי להמית עד שלא יאמר יש לי בדין ומם ישראל חמור אינו חייב אלא בדבר שיש בו וכו' עבד הקל לכ"ש אם אמרת כן ענשת מ"ה לכך נאמר בשבט ללמדך שאעמ"ה ד"א בשבט למה נאמר וכו' מופנה לדון ג"ש וכו' מה להלן להוציא עבד השותפין וכו' ע"ש והק' הרב הנז' דהד"א דפליג ואמר דמדינא נפקא וכי לא ס"ל הא דאעמ"ה והי' אפשר לומר דכיון דפלוגתא היא במכות דאיכא מ"ד ממ"ה א"כ הד"א סבר הכי. אמנם ק' דכיון דמאן דס"ל עמ"ה כתבו התו' שם דהוא ר' יצחק א"כ פליג דידי' אדידי' דלעיל במכילתא נ"ל ר"י עבד שותפין מדכתיב עבדו המיוחד לו וכו' ע"ש והשתא לק"מ דהד"א הוא רשב"י ור"א בריה

וראיתי לרש"י ז"ל בפי' החומש שכתב וז"ל בשבט שיש בו כ"ל או אפי' אין בו כ"ל ת"ל בישראל ואם באבן יד וכו' והלא דברים ק"ו ומה ישראל וכו' עבד הקל לכ"ש ע"ש ולכאור' מפשט דבריו יראה דמלת בשבט מוכחא ליש בו כ"ל וק' דא"כ למה נאמר בשבט ומה תירץ בבריי' אם אמרת כן ענשת מ"ה לכך נאמר בשבט ונר' דכונתו דאתא הק"ו לגלות על בשבט שפי' שיש בו כ"ל ומיהו אי לאו בשבט לא נ"ל מק"ו לחודיה דאין עמ"ה אבל השתא דכתיב בשבט הוי גילוי מילתא וזהו שכתב הרא"ם ז"ל על דברי רש"י ז"ל וא"ת א"כ בשבט למ"ל כבר תירצו במכילתא וכו' ע"ש ואחר ימים ראיתי בס' דינא דחיי לאוין קס"ג שהניח דברי רש"י ז"ל בקושי ואני תמה עליו שהוא עצמו כתב שם בראש דבריו ע"ז הדרך בפי' המכילתא כפי הלשון שהביאו שם ע"ש א"כ למה נגרע מלפ' כן בדברי רש"י ז"ל וזה פשוט

אמנם צריך להבין הא דקאמר אם אמרת כן ענשת מ"ה מה שייך עונש מ"ה בכה"ג וראיתי למהר"ם גאלנטי ז"ל בס' קרבן חגיגה שעמד בזה ורצה לתרץ דנ"מ אם חלל שבת אח"כ עש"ב וכתב דשבחוהו רבנן אלא שדחהו בהכחשת ההנח' מצד הדין ע"ש ופי' זה הביאו מהרח"א ז"ל בס' עץ חיים פ' משפטים ע"ש ולענ"ד לא ניתן ליאמר מצד עצמו דלענין אופן המיתה אין שייך כאן עמ"ה דה"נ ילפי' רוצח דבסייף מק"ו מעבד בפ"ד מיתות דף נ"ב ע"ב ע"ש והיינו דאין כאן אלא גילוי מילתא בעלמא ולזה י"ל דבהא פליגי ת"ק ור"א. ותו ק"ל ע"ז דאי בכה"ג מיקרי עמ"ה א"כ אמאי דחיק בפ' היו בודקים דף מ' ע"ב גבי ז' חקירות דמאי דכתיב בנשרפין מלתא דאתיא בק"ו טרח וכו' ומאי ק"ו הא אעמ"ה דנ"מ אם חלל שבת אח"כ אם אתה אומר בעינן חקירה ודריש' וחקרו בחיוב שריפה דמעיקרא ונפטר ממנה דמתחייב סקילה ואם נאמר דלא בעי' חקירה ודרישה נידון בשריפ' בזיקה ראשונ'. וה"נ ק' אהא דקאמר התם דף מ"א גבי התרא' בנשרפין מילתא דאתיא בק"ו וכו' ואימא דג"מ אם חלל שבת ולא התרו בו בשריפ' והתרו בו בשבת והכא נמי קאמר התם גבי סייף ומלקות. ומזה נסתר גם כן מ"ש עוד בדרך הב' דנ"מ לרודף שניתן להצילו בנפשו עש"ב וכן ראיתי להכנה"ג ז"ל בלשונות הרא"ם ז"ל שכתב כן וכ"כ בדינא דחיי שם וכתב שם דנ"מ נמי לגואל הדם ע"ש וכן ראיתי בס' יבין שמועה להרשב"ץ ז"ל שכ"כ בשם התוס' ז"ל ע"ש בכללי הק"ו [עתה נדפס ס' דעת זקנים נמוקי תוס' לחומש וכתבו ג"כ כן] וסוגיין לא משמע הכי דמאי ק"ל גבי התרא' ברוצח דאימא דנ"מ לגואל הדם דאי אמרי' דבעי' התרא' ולא התרו בו והרגו גואל הדם נהרג עליו. וכן יש לתמוה דבריש קדושין ילפי' ק"ו לאשה שנקנית בכסף וע"ש והא אעמ"ה דאי אמרת שניקנית בכסף אם בא עליה אחר חייב מיתה וה"נ יליף התם דף ה' רב הונא לחופה שקונה מק"ו ע"ש. ודוחק לומר בהא נמי דהיינו דפליג הד"א אלא ודאי דלא אזלי' בכל דוכתא אלא בתר אותו נדון עצמו ולא אחר הנמשך ממנו. וז"ל הריטב"א ז"ל בחי' לפ"ק דקידושין דף י"א דלעולם בכל דבר דאיירי תלמוד' או איפליגו ביה תנאי ואמוראי בהך מעשה קמא דההו' עניינ' אזלינן ובדידיה שקלי וטרי וכו' עש"ב

וראיתי בספר אור יקרות בליקוטי הרא"ם ז"ל שהביא דברי הכנה"ג ז"ל וכ' ודבריו לא הבנתים דהא בב' הצדדים יש חומר' זו בזו חומר' לאדון ובאידך לעבד עש"ב ולזה י"ל דלאדון לא מיקרי חומר' דאינו מק"ו אלא משום דאי לא כתיב בשבט הו"א מדכתי' סתמא ולא גלי לן כי היכי דכתיב גבי ישראל אשר ימות בה ש"מ אפי' אין בו כדי להמית חייב וכה"ג אין כאן עמ"ה אמנם מאי דאתי מכח הק"ו דהיינו לגואל הדם התם הוי חומרא מ"ה

עוד הק' משם מהר"א ן' ששון ז"ל בזה שכתב הרב דאם גואל הדם וכו' דהרי העבד אין לו גואל הדם דהא אין לו היים וכתב הר"מ במז"ל רפ"א מה' רוצח דין ב' דכל הראוי לירוש'