למודי ד' רא

אלהים אשר העלה ואשר הביא הרב הנז' מ"ש אליו הרב כמהר"י עייאש וז"ל שם ובהיותי בשליחות מצוה לעה"ק טבריא ת"ו נשאתי ונתתי באמונ' עם הרב הכולל כמהר"ר יהוד' עייאש נר"ו וכתבתי לו ראי' זו והשיב לי וז"ל וכן האופה מי"ט לחול דכת' מעכ"ת בפשיטות דאי מקלעי אורחים בפועל לכ"ע פטור לא ידעתי מהיכא פשיטא לי' למר הא ואדרב' אפכא מסתברא דלמאן דל"ל הואיל לעולם חיוב המלקות דרמיא עליה אינו מסתלק אפי' באו אורחים דאלת"ה ה"ל התראת ס' דילמא יבואו אורחים אחר הבשול והיכי משכחת מלקות למבשל מי"ט לחול עכת"ד. ולפע"ד כבוד הרב במקומו מונח ודברים אלו פלטתן קולמוס שלא מדעת בעלים דלדבריו ליפלגו אפי' באו אורחים בפועל וכ"ש וכו' ועוד אף לפי סברתו אנכי על משמרתי אעמדה דעכ"פ למ"ד לא לקי ס"ל דגם שלא באו עדיין לא לקי וכ"ש באו בפועל וא"כ ס' זה תלוי בפלוגתא זו. ועוד אני תמה דליש' דש"ס דקאי לא אמרינן הואיל א"א לפ' כמ"ש מהר"י עייאש נר"ו. וכ"נ ממ"ש התוס' שם דלמ"ד הואיל א"כ מבשל בשבת ליפטר הואיל וראוי לחולה ותי' דהואיל דלא שכיח לא אמרי' ע"ש משמע בהדיא דמשום לא שכיח ל"א אבל אם כבר נזדמן פשיטא דפטור וכדכתיב' א"ד ז"ל. ולעד"ן זה שהק' לו דליפלגו בבאו וכו' דלהודיעך כוחא דהיתרא דמאן דפטר ומשום הואיל אתא לאשמעינן ולפי מ"ש בעניותין הא נמי ל"ק דהואיל ומקלעי בשעת אפייה קאמר ואיברא דאפי' בבאו קמיפלגי ובכן ניחא מה שהק' לו עוד מליש' דל"א הואיל וכמבואר ומ"ש דעכ"פ למ"ד אינו לוקה וכו' לע"ד לא מכרעא דהתם שאני דאפי' במחשב' לא קעבר דבהתיר' הוא אופה משום הואיל אבל בנ"ד דבאיסור הוא מבשל דליכ' ה"ט דהואיל כיון דלא שכיח וכמ"ש התוס' יש מקום לומר דבתר מחשבתו אזלינן אלא דלמ"ד לוקה היטב אשר דבר הרב מהר"י אייע"ש ז"ל לפשוט ספקו לחומרא כיון דע"כ אפי' באו אורחים לוק' מה"ט דהתראת ס' כאמור ומה שהוכיח ממ"ש התוס' לפי מ"ש אין כאן הוכחה דהואיל דאמרי' היינו בשעת מעשה וכמבואר

תו חזינא להרב הנז' שכתב וז"ל ולעני' קו' הרב שהק' דהו"ל התראת ס' נלע"ד דלא אמרינן האי כלל' אלא בדבר התלוי ביד האדם דומיא דנותר שמסופק שעדיין יש זמן משא"כ בדבר שחוץ ממנו דילמא יבואו אורחים כה"ג לא אמרינן התראת ס' ודומה לזה מצאתי בתוס' דפ' אלו נערות דף ל"ג א"ד ז"ל. ואיברא הדברים מעצמן ראויים אליו אך דמייתי למ"ש התוס' באלו נערות אחרי המחיל' אינו ענין לזה כאשר יראה הרואה ואדרב' ממה שהוצרכו התוס' לחלק בפ' בתרא דמכות דט"ו ע"ב ד"ה במאי אמאי דלא מיקרי נזיר התראת ס' ע"ש נראה דלא ס"ל חילוק זה דהתם נמי אינו בידו מיקרי דמי יימר דמזדקקי לי' תלתא כדאמרינן בפ"ב דקידושין דף ס"ב ע"ש ובפ' השולח דף ל"ג ע"א הקשו שם דאיך מחייבין מיתה בא"א שזנתה דהוי התראת ס' שמא ישלח לה גט ויבטלנו ותי' דאוקמה אחזקת נשואה ומוכחי לה מנזיר ע"ש. ודע מה שהק' שם מהרש"א ז"ל אין לתרץ דמשכחת לה בשלא מצא מתירין. דלית' דב"ד המלקין אותו יתירוהו וע"כ כמ"ש מהרש"א והשתא ההיא דא"א דמיא ממש לנדון הרב הנזכר ואי ס"ל לתוס' לחלק כמ"ש הוא ז"ל מאי ק"ל אלא ודאי דל"ש להו לחלק כך וגם תי' התו' גבי נזיר נראה כי לא יצדק כאן די"ל לאידך גיסא דהתם הוא משום דמדעתו הוא נשאל והרי עכשיו דעתו שלא לישאל והו"ל התרא' ודאי אבל כאן באורחים תליא מלתא וי"ל דכל שעתא זמנייהו. אמנם לעד"נ דלא מקרי התראת ס' לפי מ"ש התוס' פ"ק דשבת דף ד' ע"א דלא מקרי התראת ס' אלא במחוסר מעשה וע"ש וה"נ נ"ד אינו מחוסר מעשה דאורחיה ממיל' אתו ולפי דבריהם אלו ל"ק מה שהק' בפ' השולח אהא דא"א שזנתה דההיא מחוסר מעשה דכתיבת הגט הוא

ואחר החיפוש מצאתי שדברי הרב הנז' הן הן דברי הרמב"ן: באו דבריו במקובצת כתובות דף ג' ע"א וז"ל וא"ל התראת ס' ודאי לא הויא כיון דהשתא א"א גמורה ועדיין לא עשה בה מעשה זה ועוד שהמעשה תלוי ברשות אחרים שהוא הבעל ולא בידה שהרי לענין נזיר וכו' לוקה ואע"ג דמצי מתשיל וכו' וא"צ לפנים עש"ב. וכ"כ שם בשם שיטה ובשם הרא"ש ע"ש ומ"ש הרמב"ן בתי' א' נראה שכיון אל מ"ש התוס' פ"ק דשבת שזכרנו ומתבאר מדבריו דנזיר נמי תלוי בדעת אחרים וכמ"ש בעניותין ומעתה דברי הרב הנזכר שרשם פתוח אלי מים החיים הראשונים ז"ל ודעת שפתיו ברור מללו מ"מ נלע"ד לדינא בנ"ד דלכ"ע מחייב וכדכתיב' זהו הנלע"ד

לימוד רד הרב בית יעקב בתשו' סי' י"ב דקדק ממ"ש רש"י פ"ק דחולין דף ז' ע"ב דעביד איניש דמנשי מה דיהבי לי' וכו' דדוקא מה דיהבי לי' אבל לוקח מעצמו לא מנשי ולמד מזה דישראל אוכל שחוטה עם עכו"ם שאוכל נבילה ולא חיישי' שישכח לאכול נביל' עמו עש"ב ואע"פ שדברי רש"י הללו הם לרשב"א שם דחייש גם בטמאה אבל בטהורה דלכ"ע חיישי' כתב שם רש"י דיש לחוש שמא תשכח ותאכל ע"ש מ"מ טהור' שאני שנוגעת ממש ולכן חיישי' אבל טמאה שאין נוגעה אין כאן בית מיחוש ליקח מעצמה אלא מה דיהיב לה. ובכן ניחא לי מאי דק"ל לדבריו מדקאמר פ"ק דיומא דף י"ג ע"ב לר"י כ"ג אינו מקריב אונן שמא יאכל ע"ש ולזה י"ל דקי"ל כרבנן אבל ק' דאמ' פ"ק דפסחים דף י' ע"ב ככר בשמי קורה צריך לבדוק דילמא נפל ואתי למיכלה ותו אמרי' שם דף י"א לרבנן דר"י הוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל קאכיל מניה ע"ש דאלמא אי לאו ה"ט גזרי' שמא יאכל וכן בחדש אמרי' שם לרבנן דר"י שנמכר שלא ברצון חכמים ואפי' לר"י ה"ט משום דלא בדילי מניה ע"ש דאלמ' גזרי' אפי' ליקח מעצמו ולפי מ"ש א"ש דהתם הוא משום דנגע אבל באכילה דלא נגע לא חיישי' וע"ש ברש"י ד"ה הוא עצמו ע"ש. עי"ל הנך שאני שהמאכיל עצמו מותר ואריה דאיסורא הוא דרכי' שהז"ג ועיין במג"א סי' רס"ט אלא שלזה עדיין ק' מדאמר פ' כ"ש דל"ג ע"ב תרומ' ענבים שנטמאת דל"מ דריך להו פחות פחות מכביצה דילמא אתי בהו לידי תקלה שיאכל מהן ע"ש ולכן י"ל כשי' א' ומ"מ דברי הרב בית יעקב אינם מוכרחים מדברי רש"י די"ל דמ"ש רש"י מה דיהבי לי' הוא משום דכיון דטמאה היא נזהרת מליגע שלא תטמא הטהרות כמ"ש רש"י שם ע"ש. וא"ת לרבנן מ"ש דגזור בחדש ובחמץ נמי אי לאו משום דמחזר לשורפו ואלו בכ"ג אונן לא גזור. י"ל דמצוה לא גזור ולאחר המועד אין כ"כ מצוה אלא משום שלא יתערב ויאכלנו ולכן יש לגזור טפי שמא יאכלנו ע"י בדיקתו אי לאו משום שמחזר עליו וכו' וא"ת כי היכי דמשני התם לר"י דמשום חומרא דשבת מיבדל בדילי ה"נ לישני בפ"ק דיומא גבי אונן כי פריך דר"י אדר"י דמשום חומר' דיה"כ מיבדל בדילי י"ל דק"ל אונן אאונן דמשמע לי' דלא גזר ר"י במקום מצוה אלא משום דאונן מתוך שבהול על מתו אפי למשכח דאונן אסור לאכול והיינו דק"ל דה"נ אתי למשכח עיקר יה"כ ושאונן אסור לאכול. ובהכי ניחא לי מאי דק"ל בגמ' שם דאדפריך לר"י מכ"ג אונן ליפרוך מכ"ג דעלמא היכי עביד ביה"כ דילמא אתי למיכל ולפ"ז א"ש דהתם פשיטא ליה לחלק בין כשהוא בתענית שאסור בכל מאכל ובין כשהוא מותר בכל מאכל חוץ מקדשים דהשתא אתי למשכח אלא דק"ל מאונן לאונן משום דבהול וכאמור ומשני דכיון דכ"ע לא אכלי לא בהיל למטעי כה"ג ולפ"ז אונן בתענית יחיד אמת הוא שחוששין דילמ' אכיל ואינו מקריב לר"י: