למודי ד' ר

ועיין תוס' דפ"ק דפסחים דף י"ב ע"ב ד"ה אימתי ע"ש. האמנם תמה אני בדין זה דמשכון מאונס שגרש דתניא בפ' הלוקין אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה ואם כהן הוא. לוקה ואינו מחזיר ופ' הרמב"ם פ"א דנערה והא לא דמיא אלא למשכון שהוא ניתוק גמור. והנר' אצלי לחלק בזה דשאני משכון דאע"ג דקרא דהשב תשיב בעני כתיב היינו משום דקפיד רחמ' במה ישכב אמנם אמת הוא אם השב ישיב גם לעשיר לא לקי ולקרא מתקן דניתן להשבון הוא אבל אונס ליתא לכהן בתקנתא משום דקאי לאפיה איסור גרושה ולכן לוקה ואם ישראל הוא אינו לוקה דלדידי' ניתוק גמור הוא והא כדאיתי' וכו'. ועדיין יש לתמוה לדבריהם דפ' או"ב שהזכיר הרב מש"ל מה יענו לההיא דאונס. ואחרי העיון מצאתי שזה עצמו הק' בגמ' פ"ק דתמורה מההיא דאונס למקדים תרומה לבכורים וכמ"ש התוס' שם ד"ה הרי אונס ומסיק שאני כהנים וכו' ע"ש. וכת' התו' בשם רש"י דכיון דחמירי לקי אע"פ שאינו ש"ב וע"ז כתב ולא נהירא ור"י פי' דמקדים תרומה נמי כולו ניתק הוא ע"ש. והשתא י"ל שהתוס' דחולין לא ס"ל כפי' ר"י אלא כפי' רש"י דכיון דחמירי לא אמרי' ניתק למקצתו ניתק כולו. ומעת' מ"ש לדעת החינוך ניתן ליאמר וכמבואר

ולפי דרכנו למדנו פלוגתא דרש"י ור"י בל"ת הניתק למקצתו דלרש"י ניתק כולו ולר"י למאי דניתק ניתק למאי דלא ניתק לא ולפ"ז ל"ק מאי דאקשי' לדעת ר"י דס"ל דבל יראה ניתק לעשה הוא דהא לגבי נשים לא ניתק דר"י ז"ל לשיטתי' אזיל והרי הוא כמבואר ומעתה ניתן ליאמר מ"ש לדחות הראי' שכתבנו לפי דעת ר"י כמובן. עוד נלע"ד דלעולם ר"י ז"ל ס"ל דהל' כר"ש ומ"מ חייבות הן בעשה דתשביתו תוך הפסח דהא אתקש השבתת שאור לאכילת חמץ כדאמר פ"ק דפסחים ה' ע"ש. וכיון שחייבות הן בעשה זה חייבות הן מאימת דקא מתחלת זמן איסורו מו' שעות ולמעלה כנ"ל

לימוד רג חזאי נפשאי בכתבי הקדש להרב המובהק כמהר"ר שמריה קאטריווס, זלה"ה עלה ונסתפק במבשל בשבת ואח"כ נזדמן לו חולה של סכנה והוצרך לתבשיל זה אם נפטר מהחיוב א"ד כיון שלא כיון לזה חייב וס' זה ישנו גם בלקח אתרוג חבירו שלא מדעתו וחבירו ידע ומחיל וגמר ומקני לי' לשם מתנה והוא לא ידע מי אמרינן בתורת גזל אתא לידיה והא לא ידע דמחיל ליה ולא יצא א"ד הרי מחל ויצא. ואנכי הרואה דלא ראי זה כראי זה דאת"ל מבשל חייב שהרי בשל באיסור גמור במעשה אבל באתרוג האיסור הוא בשעה שיוצא י"ח וכבר מחול לו ומה לנו אם לא ידע ואת"ל מבשל פטור משום דכי אכיל ליה חולה פקע ליה איסורא ואיננו אבל אתרוג אע"ג דכי מחיל ליה ליתי' לאיסורא בעיניה מ"מ לאיסורא הוא מכוין ולא יצא. וחזיתיה להרב הנז' שנאה לזה במחלוקת רבה ורבא דר"פ ר"י דמנחות גבי פי' מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק אי בתר מחשבתו אזלי או בתר מעשיו ע"ש וה"נ דפליגי בנ"ד ושוב דחאה באומרו דהתם לא נגמרה מלאכת הצידה עד שהעלה תינוק אבל מלאכת הבישול נגמר באיסור לפי כונתו וכן בגזל אתרוג בשעה שגזלו נגמר איסור גזל א"ד ז"ל. ולפ"ז למ"ד בתר מחשבתו אזלי' מיפשטה בעיין מכ"ש. ומ"מ נלע"ד דהתם שאני דנתקיימה מחשבתו דמ"מ דגים מיהא העלה אבל מבשל נהי דדעתו אבשול מ"מ כשאכלו חולה הרי לא נתקיימה מחשבת בישול האיסור האמנם שבתי וראה שכ"ז ליתא דהתם מדמה להאי פלוגתא הא דשחט ב' חטאות ונמצאת א' כחושה בבני מעים ע"ש הרי דאע"ג דמלאכת השחיטה נגמרה באיסור לפי כונתו וכן לאידך גיסא כשנמצאת א' כחושה לא נתקיימ' מחשבתו בשחיט' אסור' ואפילו הכי מוקי לה במחלוקת שנויה ומעתה זכינו לדין בנ"ד דבאנו למחלוקת רבה ורבא

ואחרי העיון נלע"ד דבנ"ד כ"ע ל"פ דחייב ומנא אמינא לה ממ"ש התוס' שם ד"ה שחט וכו' וז"ל דל"ד לבעיא דבסמוך דהתם אם יבא אליהו ויאמר שהיא כחושה וכו' ע"ש וכונתם דל"ד לנשפך הדם דאין לומר אם יבוא אליהו אלא לגלות המציאות לא לגלות מה שעתיד להיות ועיין בתו' דר"פ החולץ ד"ה תיגלי ע"ש. ויש לדקדק בדבריהם דא"ה היכי מדמה לה להך פלוגתא דשם אין לומר אם יבוא אליהו וכו' וכאמור. וי"ל דהתם א"צ לה"ט דאם יבוא אליהו וכו' דהא מיהו העלה תינוק וצידה אין כאן אבל בכחושה דשחיטת ב' נגמרה באיסור לפי כוונתו לכן צריכין לבטל מחשבתו מה"ט דאם יבוא אליהו והיינו דקמדמה להו שבכל א' יש טעם לבטל מחשבתו ולמיזל בתר מעשיו. ומעתה קם דינא דהיכא דליכא טעמא דאם יבוא אליהו וגם המעשה נעשה באיסור לכ"ע בתר מחשבתו אזלי' והיינו ההיא דרבה דאפי' נתכפר לו בב' דמייתי שם ושמעיני' בנ"ד דהא לא דמיא אלא לההיא וזה נלע"ד ברור. וההיא דגזל אתרוג נלע"ד דהא לא דמיא אלא לנתכווין להעלות דגים והמל' תינוק לבד דלכ"ע פטור. וכבר הרב המופלא מופת הדור כמהר"י אזולאי נר"ו בס' הבהיר ברכי יוסף בא"ח סי' ש"א הוכיח במישור כן ודבריו הן הן קלורית לעין וע"ש. ובכן גזל אתרוג נמי לא נתקיימה מחשבתו שהרי מחול הוא לו ומעשה איסור לא נגמר דהכא במאי עסיקי' ודאי הוא לענין לצאת י"ח ובשעה שיוצא איסור גזל אין בו ובשעה שגזל איסורא דעבד עבד ומה יתן ומה יוסיף אם הוא לא ידע דמחיל ליה וזה פשוט א"צ עוד לראיה

גם אשו"ר להרב הנז' רצה להוכיח ממ"ש פ"ד דנדרים אישה הפרם וה' יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שנדר' בנזיר והפר לה בעלה והיא לא ידעה והית' מטמא' למתים וכו' ומעתה לס' הב' י"ל כיון דליכא מלקות בגזל זה לכם קרי' בי' אלא שעדיין י"ל כיון דמדאורייתא מיהא אסור אין זה משלכם וצ"ע א"ד ז"ל ומ"ש דליכא מלקות בגזל זה אינו מדוקדק דאפי' גזל גמור ניתק לעשה הוא וכונתו דליכא אפי' איסור לאו אלא לאיסורא בעלמא ומ"ש דעדיין י"ל וכו' לע"ד אין מקום לספק כזה דזה פשוט דלאו לכם הוא. ולע"ד הא לא שמא מתיא דאיסור דאוריי' לא משום דלאו דידיה הוא אלא משום כונתו דוקא ונהי דאיסורא עבד מ"מ אפוקי מיהא נפיק י"ח וה"נ אשה שנדרה מה שצריכה כפר' לא משום נדר אלא מפני שכוונה לאיסור וכדאמר ר"ח בר אשי בפ' י' יוחסין דף פ"א ע"א אנא מיהא לאיסור' איכווני ע"ש ומה שרצה שם לפשוט ס' הא' מזה ונדחק לחלק ע"ש לענ"ד לא דמיין דבעל שאני דעוקר הנדר מעיקרו ובכן ל"ק מהכא למאן דמחייב בהעלה תינוק ודגים ולפי מ"ש דהתם ה"ט דדגים מיהא העלה הא לק"מ. ואנכי חזון הרביתי להרב הנז' שכת' עוד וז"ל ואפשר להביא ראיה מפלוגתא דרבה ור"ח פ' אלו עוברין במבשל מי"ט לחול דפליגי בהואיל ע"ש ומדאפליגו בהואיל משמע דלכ"ע אם נזדמנו לו אורחים בפועל אינו לוק' אע"ג דכונתו לחול וזה ראיה גמורה לנ"ד דאע"ג דהמבשל כונתו לעצמו אם נזדמן לו חולה נפטר א"ד ז"ל. ולע"ד אחר המחיל' הדאמרינן הואיל ואי מקלעי אורחים בעת האפייה קאמר אבל אי מקלעי לאחר אפייה אמת הוא שלוקה לר"ח שהרי אפה באיסור והתרו בו. ובפ"ב די"ט דף כ"א אמרינן לר"ח לא תימא הואיל ואפשר אלא כגון דאית ליה נבלה דודאי אפשר לפייסן בנבלה ע"ש ומשמע ודאי דאית ליה נבלה בשעת אפייה מדלא קאמר כגון דאתרמי לי' נבל' וה"נ התם היכא דמקלעי אורחים בשעת אפייה הוא דמודה ר"ח אבל לאחר אפייה מאי דהוה הוה כנלע"ד ברור ואראה מראות